כמה זה צבט לכם את הלב?
יובל התחיל את השנה בלי סייעת ולמעשה "התנהל" רק עם מעטפת בי"ס ומחנך הכיתה שלשמחתי מאוד מעורב.
חודשיים וחצי ללא תמיכה מתאימה.
לא מדויקת כמו חליפה.
באחד הימים שמעתי את המשפט: "אני לבד בהפסקות".
ואמה שיתפה שהיא מסתכלת מדיי פעם בהפסקות ולא מוצאת אותו עם כולם, שהוא מתחבא והולך בצד.
נקרע לי הלב באותה שניה 
.
זה הדבר שהכי מפחיד כל הורה מיוחד.
זה לא שלא נתקלתי בזה בעבר.
פשוט הפעם, לא הייתה לו עזרה. בחוויה שלו הוא הרגיש לבד.
למרות הצורך הראשוני לגונן – היה חשוב לי לשמוע מיובל על החוויה שלו.
הוא שיתף שהוא לבד כי החברים משחקים מחניים וכדורעף והוא חושש להפסיד את המשחק.
שהוא לא כל כך מבין את החוקים וחושש שיכעסו עליו.
אז הוא נמנע. ומעסיק את עצמו לבד.
לא כי הוא לא רוצה לקחת חלק (איזה כיף שכן!) אלא כי הוא לא יודע בדיוק איך.
כמה חשובה הייתה עבורי השיחה. לדייק, לכוון ולמצוא פתרון בהתאם.
המחנך של יובל ובית הספר מיד גויסו לטובת העניין,
היקום הזה כל כך מדויק, ששמע את הזימון שלי עד אליו…חחח
נמצאה ליובל סייעת ל3 ימים,
זוכרים? – עובדים עם מה שיש!
הכרנו והתחלנו לעבוד.
ליובל יש כבר שנה רביעית בתוך בית הספר קבוצה חברתית.
הם ארבעה חברים מהכיתה, קבוצת השווים – שעה בשבוע ביום שישי יוצאים למפגש שעוסק בכל המיומנויות החברתיות, הרגשיות שמתרחשות בין חברים.
הם מחכים לזה כמו אויר!
זו לא עוד קבוצה ללימוד מיומנויות חברתיות, זה הרבה מעבר לזה.
זו קבוצת עוגן לחיים. תחשבו, הם כבר 4 שנים!
אמירה אוחנה מנתחת ההתנהגות שמלווה אותנו כבר הרבה שנים העזה להציע לבי"ס למרות שלא האמינה שיסכימו.
זה נדיר.
הם גם הסכימו וגם מלווים את התהליך ואפילו הקצו לנו משאבים!
המטרה ללמד אותם לדאוג האחד לשני, לראות, להרגיש ולסייע.
כשאחד מהם לבד או זקוק למשהו בנפרד ו/או גם ביחד,
הם לומדים לקחת חלק במרחב ולהיות מעורבים.
תדמו לעצמיכם גיבוש של קבוצת "לוחמים" בחי"ר
.
זה דבר נדיר שבתוך בית הספר מאפשרים לאשת צוות חיצונית להיכנס
לתת הנחיות, לבנות תכניות, להקצות מנחה לקבוצה באופן קבוע כל שנה,
לסנכרן ולאשר עם מנתחת ההתנהגות של בי"ס.
אני רואה את הנפלאות של הקבוצה בגינה אחה"צ או במפגש חברתי ספונטני אחרי בי"ס בגינה.
הילדים קולטים והופכים רגישים וכששמים לב שמישהו לבד או לא מוצא את עצמו, יכול להיות סתם בקטנות- הם ניגשים, מציעים, גם אם לפעמים הוא לא רוצה לבוא.
הרגישות הזו שהם מגלים על עצמם, והאחד כלפי האחר מתוך הלמידה וההנחיה במרחב,
היא מתנה עבור כל אדם!
על מה ששיתף יובל על ההפסקות, עדכנתי את המנחה של הקבוצה
והיא נרתמה לעשייה בתוך הקבוצה.
בשישי שעבר קבלתי את יובל בבי"ס בשער, הוא היה עם חיוך מאושר: "עכשיו אני מבין את המשחק"!
הילדים בנו יחד דגם של מגרש כדורעף מקוביות ומסיכה
והסבירו את החוקים תוך כדי הדגמה
כשהייתי בצפון השבוע אמיר קבל טלפון מבי"ס, יובל עיקם קצת את הרגל…
מאז הקבוצה הוא משחק בהפסקה גם כדורעף ולוקח חלק במרחב.
כמה חשוב זה לדייק, להבין עד הסוף על איפה הקושי יושב.
אני מזהה כשאני נמנעת מלעשות דברים, זה הרבה פעמים כי חסר לי ידע (טכני/רפואי/רציונל)
ואז אני בלופ עם עצמי…עד שאני עוצרת ומבינה שכשזה לא מדויק לי-אני לא שם.
אז אני מדייקת ומדייקת עד שזה מרגיש כמו פונקט (נקודה).
כמוני, גם יובל.
קורה לכם גם?
