כאנשים אני ואמיר מאוד אוהבים לטייל.
את מרבית הזמן הפנוי שלנו כרווקים היינו מבלים בחו"ל, חופשות ארוכות, לא רק גיחות קצרות.
טסנו בכל העולם. מאפריקה, אירופה, תאילנד, ארה"ב והארץ גם.
שנינו עבדנו בהייטק והיה בנינו הסכם לא כתוב שכשתהיה אופציה לרילוקיישן, רק אומרים לאן ומחכים עם המזוודות בשדה התעופה. הייתה לנו רוח של הרפתקה והסכמה.
ואז נולדו הילדים. המשכנו לחלום!
צירפנו לחלום את הילדודס.
לראשונה, טסנו עם ליאם כשהיה בן 6 חודשים לארה"ב והאיים הקריביים, לאחותי לביקור פסח.
כבר אז הייתי בהיריון חודש חמישי עם יובל.
היו לנו חלומות גדולים לעשות איתם רילוקישן, לגור באיטליה כמה חודשים, להשכיר דירת פרוור, לעבוד בפיצרייה מקומית כמה שעות.
לאכול גלידה ובעיקר לספוג את העולם, את השפה, התרבות הזרה.
אנחנו טיפוסים סקרנים מטבענו ואוהבים אנשים ומקומות חדשים.
בטיסת החזור, מארה"ב, עם ליאם, קרה משהו שהחל לשנות לנו את מסלול החיים.
כל הטיסה ליאם צרח והסתבר שהתפוצצה לו דלקת באוזן שמאל שהתפתחה לו מבלי שידענו.
הגענו לארץ ומשם כבר דבר גרר דבר, טיפולים, בדיקות ובעיקר ההבנה – שאני הורשתי לבן שלי הבכור את ה"דפקט" שיש לי באוזן ימין. חבין היתר, חור בעור התוף.
לי בימין. לו-בשמאל.
בתור ילדה סבלתי נורא. עברתי ניתוח להשתלת עור התוף שלי בגיל 12 שלא מאוד עזר ומאז אני לקוית שמיעה. אצלו זה עזר.
ליאם היה סובל מדלקות אינספור, אנטיביוטיקה מכל הסוגים, ניתוחים, טיפולי הומופטיה, דיקור סיני, נירות טופי, מה לא ניסינו.
לא ישנו לילות. אני זוכרת שהשתתפנו בקבוצת הורים של אדלר כשליאם היה בן 3 וחצי.
בסבב ההיכרות בקשו שנציג כל אחד בתורו. כשהגיע תורי, אני אמרתי: "שלום, אני שרון ולא ישנתי 3.5 שנים" וירדו לי דמעות. כולם צחקו מסביבי, חשבו שזו היתה בדיחה.
אני בכיתי נורא. זו הייתה תמצית האמת של מי שהייתי באותם השנים.
לא ישנו לילות, גידלנו 2 תינוקות ובבוקר היינו שמים אותם במסגרות וממשיכים למשרות תובעניות.
הדבר שהכי היה מרגיע אותו בלילות סוערים מבכי וכאבים, זה שאמיר היה הולך איתו ברחוב בחוץ על מנשא. גם ב3 בלילה.
11 חודשים עבור במהרה, יובלי נולד והמשכנו לטייל תוך כדי. רק בארץ.
כל יציאה מהבית הייתה כרוכה בהתארגנות מטורפת, בכל זאת, שני תינוקות בהפרש של 11 חודשים, וזוג הורים בעייפת בלתי פוסקת.
אל האבחון של יובל הגענו בגיל שנתיים. בזמן הזה ממש התנפצו לנו כל החלומות. אוטיזם, הפטוניה ושאר ירקות.
אם קודם עוד ראינו את זה אפשרי.
עכשיו זה היה ממש בלתי בלתי אפשרי!
כל סוגי החלומות שלנו התנפצו. מכל עבר, מכל סוג.
למרות הכל, לא הצלחנו לשחרר לגמרי את הצורך לטייל.
אז בחרנו להמשיך ולטייל. עם הילדים.
ומה למדנו לאורך השנים?
למדנו מה לנו מתאים, ניסינו כמה סוגי טיולים, לא ידענו מראש מה יתאים.
למדנו לבחור חלומות חדשים!
גילינו מה מתאים לנו כמשפחה, למדנו לשלב את מה שכל אחד מאתנו אוהב ולעשות פשרה, למדנו למשל שליובל חופשה של 3 ימים זו לא אופציה.
כי רק ביום השלישי הוא מתחיל להסתגל ואז אנחנו כבר חוזרים בחזרה.
אז חופשה עם יובל – לא פחות מ5 ימים.
כשיובל רעב, אין הכנה. זה מגיע מ0 ל100. וכדאי לך להיות מוכן למטרה….חחח
אז למדנו להביא איתנו תמיד אוכל בתיקים ולא לסמוך על בית קפה/מאפייה בדרך.
את ההבנה שלחופשות שלנו יש גוון אחר לגמרי, התחלנו להבין בחופשה שלא אשכח לעולם.
פגשנו את זה כשירדנו לאילת פעם ראשונה. הילדים עוד היו קטנים יחסים. ירדנו ברכב ל3 ימים.
בערב שישי בארוחת הערב יובל לא הסכים לשבת בחדר האוכל לשולחן והתחיל לרוץ מתחת לכל השולחנות של האנשים ולעשות בלגן. כשהצלחנו לתפוס אותו, הוא הפך את חדר האוכל בצרחות ובכי היסטרי.
מזל שהיתה לנו עגלה (היינו מסתובבים עם עגלת תאומים לו ולאמה, אפילו שהיה בן 5).
אמיר עלה איתו לחדר במהרה מהבושה ואני נשארתי עם ליאם שיסיים לאכול את הארוחה.
ישבתי מוכת תדהמה, בוכה. אישה יושבת בשולחן ערב שישי ובוכה.
מה זה בוכה?! לא ידעתי את נפשי. הובכתי נורא.
האורחים מסביב במלון בטח לא הבינו מה קרה. ולך תסביר להם שזה לא כי הוא לא מחונך!
עוד למדנו, שכשרצינו לטוס פעם ראשונה לחו"ל עם הילדים, קנינו קודם כרטיסי טיסה לאילת.
קודם כל, שהילדים יכירו מה זה מטוס ולראות שזה מתנהל בצורה טובה.
גם מבחינת יובל (לחצי אויר למשל) וגם מבחינת ליאם (האוזן שלו הייתה מודלקת רוב הזמן ולא ידענו מה יהיה בטיסה).
הפעם הייתה לנו חוויה מתקנת לחופשה הטראומתית הקודמת באילת.
זה עזר לייצר הטרמה לטיסה לחו"ל שעשינו שנה אחרי (רק אחרי שעשינו את זה לאילת והבנו למשל שיובל ממש אוהב טיסות ומה עזר לו הפעם בשונה ממה שהיה עד כה).
למדנו המון כלים לאורך השנים שעזרו לנו והפכו את החופשות למהנות ומלאות בחוויות משפחתיות טובות ומצחיקות.
את כל הידע שצברנו מחוויות ועל "בשרינו" אני רוצה לשתף אתכם. אני אמשיך לכתוב ואתם – לעקוב.
מבטיחה על זה עוד לכתוב.
אני רוצה שגם לכם תהיה חופשה מהנה ורגועה.
לו ידעתי את מה שאני יודעת היום, ככל הנראה, החופשות הראשונות שלנו היו נחוות לגמרי אחרת!
