"אמא, אני עושה מדיטציה, בואי נעצור רגע"
אני מרגישה שאני בדרך.
בדרך הנכונה!
שנים שהתרחקתי מכל קשר ל"אלה" שיושבים ושותקים ועושים מדיטציה, מזה בכלל??!!
המסע של חיי הביא איתו הרבה דברים טובים, מצוינים.
זה גם היה מלווה מתוך הרבה כאב, מערבולת רגשית, רגשות אשמה, סטרס יומיומי,
התנהלות של מנהלת קרקס עם מיליון ג'נגולים וכדורים באויר. לפחות.
המציאות דאגה שלא יהיה לי אויר.
אני דאגתי שלא יהיה לי אויר.
כי ברגע שאנשום, אוכל להרגע.
וכשארגע, אוכל לראות ולהרגיש את כל הזוועה.
כן כן הזוועה שבאה עם אבחון שניתן לילד שלי והאובדן ממי שהייתי כאמא שלו.
גם החלום על הילד הזה שלי שנולד רק לפני רגע. וגם החלום על האמא שחלמתי שיכולתי להיות, מת באותו הרגע.
כן, זה לא נעים לומר וזאת זוועה והרגשה איומה, מפחידה, משתקת. וזו היתה הזוועה שלי.
אז לנשום באמת לא היה בא בחשבון.
והמסע שלי הפגיש אותי עם מרפאים ומטפלים והמון אנשים כל כך טובים ולא מעט לימודים,
שלימדו אותי לא לפחד מלנשום.
וגם לפחד עם לנשום.
ולמדתי לעשות מדיטציה מבין הכלים הרבים שהכרתי.
למדתי לרפא את פצעיי ולמצוא את מקור החוסן הפנימי שלי.
כבר כשהילדים היו קטנים, תמיד היה לי ה"נשק הסודי" באוטו.
דיסק עם נעימות של קולות רחשי הים שאחותי קנתה לגדול כשנולד….היא כבר ידעה כמה "רגוע" הוא יהיה…
כשהילדים היו עייפים או ב"היי" מטורף והיה קשה לנסוע איתם, הייתי שמה את הנעימות.
אחרי כמה דקות היה שורר ברכב שקט.
כשיובל מוצף במהלך נסיעה, מרעשים, מוויכוחים בין האחים,
מנסיעה ארוכה או סתם מהצפה שנכנס איתה לרכב כמו אחרי יום למודים,
הוא מיד מבקש את "השירי ערש", ככה הוא קורא לזה.
גם כל השאר כבר התרגלו לבקש את ה"שירים המרגיעים" או את רחשי הים.
אילו הרגעים, כמו הרגע שבו אמה עצרה היום, על הדשא, בדרך לטיול עם מיילו הכלבה והרגישה שהיא צריכה רגע.
רגע לנשום.
אם גם את מרגישה שאת זקוקה ללמוד לנשום מחדש, למצוא כלים שיתאימו לך, לאתחל מחדש.
בתוך מסע ההורות המיוחדת שלך, אני איתך.
דברי איתי.
שבת שלום ומבורכת
