כמה שנים אחורה, מצאתי את עצמי יושבת בתוך קבוצה של הורים שהילדים שלהם גם מאובחנים.

אחת מיני רבות, בגן תקשורת עם ההורים האחרים, בגן קשת כחלק מהתוכנית ועוד.
הפעם זו היתה ישיבה אחרת, מסוגרת.
ניסיתי להבין בתוכי למה אני לא מרגישה שייכת.
למה אני מרגישה שאפילו שאני משתפת, מיישמת חלק מהכלים, משהו פחות עובד שם עבור
י.
התהלכתי עם המחשבות האלו חודשים רבים. הרגשתי עוד יותר לבד בבדידותי.
הרי איך יכולתי לשתף שלא מצליח לי.
שאני לא מחוברת לילד שלי. שאני חושבת שהוא מוזר וזר.

שכל הכלים עוסקים בו ואני הבנתי שאני צריכה שיתעסקו קצת בי.
רק קצת. ממש לשניה ואז שוב בו.

אין בעיה אבל כשמשהו מקולקל בי, איך אני יכולה להתעסק רק בו?
ככה הרגשתי. מקולקלת. אימא שלא יודעת לעשות.
שלא מרגישה רגשות.
שפועלת על טייס אוטומט ושועטת לכל מקום, נראית הכי אימא על חלל מבחוץ
אבל בפנים רק אני ידעתי את מחיר ההתרסקות שעוד יבוא.

והוא הגיע. במלוא תפארתו.
היתה בי כמיהה ענקית מישהו ידבר איתי, שידבר אותי.
שישאל מה שלומי. כשאני נכנסת למרחב יבדוק לי דופק וישאל אם אכלתי, אם הספקתי לשתות היום משהו.
לא סתם קפה שכבר נהיה קר מרוב שחיכה שאתייחס אליו אלא ממש שתיה, משהו להזנה.
של הנפש גם.

הרי לילד שלי הדאגה היא אינסופית סביב השעון,
אכל, שתה, חיר_ן (excuse my French)
והאם ישן ואם כן כמה ואם לא אז למה?!
איף, כמה שאלות.
ומה איתי? אני עז?
זה היה מקום כואב. שרק כשנתתי לו מקום והתחלתי לשאול שאלות, הוא התחיל להתפוגג.
הבנתי שהתשובות יגיעו רק מתוכי ובמקום שאני אתחיל לתת גם לי, משם אולי אולי ארגיש יותר שייכת. מחוברת.
אני לומדת מאז בכל יום מחדש לתת לי.
גם לי. לא רק.
כשאני מלאה בעצמי (לא בקטע רע או מוקצן), יש לי יותר מקום לאחרים.
בלימודי הדרכת הורים נשאלה השאלה האם זה נכון שבקליניקה יהיה כיבוד.
היה שיח מעניין מאוד והדעות נותרו חלוקות.
במשך השנים, כשלמדתי הנחיית קבוצות ובהיותי מטפלת מוסמכת,
כשנכנסים הורים לחלל החדר –
אני מחכה להם עם עיניים טובות, ספה נוחה, קפה/תה, עוגה, פירות יבשים והמון אהבה.
אני לא מוותרת, מי שמגיע כבר יודע שגם אם לא הספיק מהדרך לנשום, לאכול, לשתות או לקבל אהבה מעצמו,
יקבל את מלוא תשומת ליבי בחלל שיפגוש.
זה לא סתם שקראתי לעסק שלי "בית להורות מיוחדת
".
זה המרחב עבורכם.
לפעמים כשאנחנו עדין לא מסוגלים לשים גבול לעצמינו או עבורנו, אני אהיה שם לשים עבורכם,
עד שתוכלו לעמוד בזכות עצמיכם.

הילדים שלי גדלים למשמע המשפט הזה בכל יום ויום.
כשיש כלל בבית או נוהג שהוחלט (כמו הגבלה של זמן מסך…מי שמכיר אותי יודע שיש לא מעט פעמים וקביעות בשישי שבת הראוטר מאופסן בארון או אצלי בתיק בידיעה ולא מוחבא),
אני שומרת על הגבול עבורם ובאהבה,
עד לרגע שבו יוכלו לשמור עליו בעצמם.
זה הרי נועד עבורם.

נגישות