10 שנים של מסע לעבר האמהות ו9 שנים בעולם הצרכים המיוחדים וההנגשה, היכרות עם השונה וההתמודדות שהיא אחרת. שונה במהותה עבורי כהורה.
9 שנים של למידה בלתי פוסקת ולמידה אמיתית מבפנים מהי סבלנות אמיתית. לאחת כמוני, שסבלנות לא הייתה מנת חלקי בשנים שקדמו למסע הנוכחי, למדתי בעל כורחי את כוחה של ההתמדה. התמדה כזו שגם כשנראה שמה שאני עושה לא מוביל לשום מקום ושאין תקווה, ושיש "תקרת זכוכית" כמו ששמעתי לא אחת, אז – אז ההתמדה האמתית באה לידי ביטוי הכי חזק. כשאני בתור אמא מאמינה, רואה את האור בכל החושך. בוחרת! לראות את האור כי לא תמיד הוא היה שם. זו לגמרי בחירה. היום אני מבינה את זה. בדיעבד הרבה יותר, את מה שאז עשיתי באופן אינטואיטיבי. היו רגעים אפלים ושחורים והייתי בהם לבד. אז בחרתי לדמיין שיש ניצוץ של אור וזו הייתה בחירה מושכלת ונכונה. כי הניצוץ היה שם באמת. רק שמרוב הפחדים והקולות מסביב שלא מאמינים, זה מה שראיתי הרבה פעמים. והלבד הוא לבד גדול. לבד לא כי הייתי פיסית לבד. כי אף אחד לא באמת מבין. גם לא בן הזוג, כל אחד עם הפחדים שלו שמנהלים אותו מבפנים. גם ההורים והאחיות שלי והחברים הכי טובים. ובפנים הם יודעים שהם לא מבינים וזה עוד יותר מתסכל.
זה מסע אישי שלי, שחשוב לי לשתף. לשתף כדי לנפץ את השקט, את הבדידות האיומה שלפעמים היא מנת חלקם של הורים רבים בתהליך שבו נוצרת "משפחה מיוחדת". כשנולד ילד מיוחד, נולדת משפחה מיוחדת. הרבה פעמים כהורים אנחנו ממשיכים להתנהל כרגיל, בתמימות, כי המציאות חזקה יותר מכל דבר, כי זה מה שמכירים, כי לוקח זמן והרבה עד שמבינים בכלל מי נגד מי. אמרה לנו פעם פסיכולוגית בהדרכת הורים: "אתם עוד לא החלפתם את הDVD". הגיע הזמן!
ושמענו אותה וירדו לנו מלא אסימונים בטראח. הבנו שעם האמירה הזו אנחנו מוכרחים לעשות שינויים והתאמות, בבית, במשפחה, ובעיקר – בחלומות על הזוג שהיה, שחלמנו להיות. שכל אותם חלומות שהיו לנו נארזים במזוודה אחת גדולה ונשלחים הלאה, ומפנים מקום לחלומות חדשים, נהדרים לא פחות ועם זאת, מותאמים ולכן … הרבה פחות מתסכלים.
אז חזרנו לחלום, והתחלנו להגשים. צעד צעד, חלומות קטנים. לא ההרים והגבעות ורילוקיישן להולנולולו כמו שחלמנו, שרק יגידו שטסים מהעבודה ואנחנו שם עם הילדים תוך שניה. גיליתי כמה זה חשוב לחלום. והיום אני מבינה יותר מתמיד שכדי שזה יהיה משמעותי, מה שעוזר לי זה להנגיש את החלום עבורי. לפרוט אותו לפרוטות קטנות, לאפשר לו לקרות. להתחיל בקטן, במה שקיים, ממה שיש ולא לחלום על היום שיהיו לי כוחות או כסף או עזרה. אותם כלים שלמדתי עם השנים להנגיש לילדיי, התחלתי להפנים שהם תורמים לא פחות גם עבורי.
מחר בערב אנחנו טסים, כולנו ביחד, זה הטיול המשפחתי השלישי שלנו לחו"ל, נוסעים לטבע, להגשים משאלות. זה טיול מתוכנן שנה קודם. את הטיול הראשון תכננתי חצי שנה קודם, לפרטי פרטים: טיסות, מלונות, רכב, ספר מונגש ליובל עם תמונות של איך ייראה נמל התעופה, המלון, חדרי האוכל, החדר, אפילו האמבטיה בחדר, הדיילים, הבריכות במלון וכל אתר שסומן כיעד ללכת אליו, הרכב, מי שייתן לנו את הרכב, הבוסטר – הכל!!! זה כלל חודשיים של עבודה אינטנסיבית שאפשרו לחלום הזה להתגשם ובהצלחה יתרה יש לומר. חודש קודם לנסיעה, הספר היה בכל מקום ושימש כ"התרמה" (סיפור מקדים למציאות שתבוא לאחריו). זו הייתה הכנה חשובה וחזרנו מהחופשה עם רעב לעוד. מאז כל שנה אני מתכננת קדימה נסיעה מחוץ לגבולות המדינה. כבר בטיולים בארץ הבנו דיי מהר שעל חופש של פחות מארבעה ימים אין מה לדבר. עד שיובל היה מסתגל למעברים, כבר היינו צריכים לחזור והשמיים היו מתהפכים. הבכי היה בלתי פוסק, התקפי זעם וחוסר הבנה. ערבים שלמים של ארוחות נפרדות בחדר האוכל כדי לצמצם מעברים עבורו, הימנעות מהתרוצצויות מתחת לשולחנות של כל האורחים. ואז הבנו – צריך להחליף DVD. אז חופש הפך לחופשה ארוכה של למעלה משבוע וההתאמות מתעדכנות לפי הצורך והגיל. מה שאנחנו מבינים היום, ללא כל צל של ספק, זה שהיציאה למרחבים הפתוחים ולטבע עושה טוב לכולנו. עם השנים, זה הופך ליותר קל, מאתגר בדרכים אחרות ומגוונות. עם זאת, אנחנו גדלים ומתפתחים כמשפחה, לומדים להכיר האחד את השני לעומק. יש קסם אחר שנוצר באפשרויות שנפתחות בטיול אינטנסיבי כל כך.
מאחלת לכולנו להנות מרגעים של משפחתיות, טבע ושלווה, ושיהיו חגים שמחים!
אה…ואל תשכחו לבדוק את הDVD.
שלכם,
שרון
