רק שאם להיות כנה על אמת
זו לא תהיה האמת המוחלטת.
כי האמת היא שכשקבלנו את האבחון PDD NOS (אוטיזם) ליובל בהיותו בן שנתיים
כל חלום שהיה לנו הפך לחלום בלהות.
חלום שיש לגנוז ולהניח לו בצד. לא לראות
כי ככה היה יותר קל להתמודד עם המצב.
לקח לי קצת זמן עד שהתחלתי לעשות לעצמי דימיון מודרך ולראות ולהרגיש,
לחוש ממשאת הרגעים האילו שקורים עכשיו.
בתמונה – רגע נדיר ששלח לי הרב יוסי, למידה פעם ראשונה לעלייה לתורה.
ואני מוצפת דמעות שמחה 
במידה וגם אתם הורים לילדים עם צרכים מיוחדים ו/או מכירים חברים
שעדיין לא מצליחים לדמיין, לחזות, לראות – שתפו אותם דחוף! את הפוסט 
תספרו להם שחבל על כל כל יום.
אני אאפשר להם להתחיל לחזור לחלום 
צעד צעד אנחנו יחד
