טיול שנתי. יום שלם

כהורים אנחנו מכירים ויודעים כמה זה יכול לאתגר.
את יובל. את המחנך שעיניו על עוד 30 תלמידים ועל כל השאר.
ובכלל, את כל הילדים בגיל הזה. סוף כיתה ו'. מרגישים כבר את הסוף,סוף השנה, סוף שלב.
יש את המעברים, הרגעים "המתים", הבין לבין שיכולים לשעמם
ואז יובל עלול להתחיל להציק, להפריע, לסגת לאחור.
אז אנחנו נערכים לרוב מראש

תשאלו למה המשלבת לא יוצאת לטיולים/לסיורים?אחזיר לכם שתשאלו את משרד החינוך – אולי פעם תקבלו תשובה הגונה…ולא חרטא

בכל אופן, אנחנו הורים ש#עובדים עם מה שיש
ולכן….נערכים מראש למול התאריכים והיומנים שלנו.

בעבר, אני הייתי לוקחת עליי את כל המועדים, מבטלת עבודה, מסדרת יומנים ומגיעה.בשנתיים האחרונות,
כחלק מהיערכות מחודשת שלי ושל אמיר, החלטנו לפתוח יומנים, לנהל לנו את הזמן ההורי
שלא על אוטומט -לבחור מי יכול/רוצה מתי ולאן.
חלק מההיערכות היא הטרמה ליובל (מהמילה טרם=לפני הדבר שעומד לקרות)על מי מאיתנו מצטרף,
מזה אומר מבחינתו, איך יסמן לנו כשמרגיש צורך
ואיך אנחנו לא! עושים פדיחות , לא מתערבים.
הורה מלווה כמו לכל אחד…ועוד קצת.

תשאלו אם יובל יכול להסתדר לבד בטיול
אנחנו בטוחים שכן. רוב הזמן.
פחות במעברים שקשוחים לו, פחות כש"משעמם לו"-
זוכרים שילד אומר "משעמם לי"= עלול להיות בעצם – שקשה לי"משעמם לי"
הוא לפעמים ביטוי לחוסר יכולת (במקרה של ילדים צעירים)
או
חוסר רצון (במקרה של מתבגרים) להגיד באמצעות מילים את מה הם באמת מרגישים.
ועל מנת שלא להגיע לכיבוי שריפה , הכוונה למצב שבו יש ענין חברתי שדורש מענה,
בכדי לא להגיע למצב שבו אנחנו פועלים בתגובתיות (משהו קורה ואז מגיבים מהשרוול),
אנחנו בוחרים להקדים לתת מענה.

אני נמצאת בכיתות ואני פוגשת ילדים מכל השכבות,זה מורכב ולילדים דיפרנציאליים יש התמודדות לא פשוטה
ממילא חברתית ועם עצמם לא פחות,
ולכן, כשאנחנו כהורים יכולים לקחת חלק במענה המותאם, אנחנו שם.

כן,כן, זה לא מתאים לכל אחד
ואין נכון או שלא…זו ענין של גישה ומאוד תלוי תפקוד הילד, הכיתה והמסלול טיול/המרחב.
כמו שאם פגשת אוטיסט אחד-פגשת רק אוטיסט אחד.

גם כאן – אין מתכון ודרך אחת
יש קווים מנחים למה מתאים לנו כהורים.
היום, אמיר ויובל בטיול שנתי של סוף כיתה ו' בירושלים.
ואני? –
אני בשגרה שלי…כותבת לכם שהם בטיול