חו(כ)מת המעגל

בגיל 25 אחרי גירושים בארה"ב, חזרתי לארץ,
בחרתי ללכת לטיפול פסיכולוגי כדי שיעזור לי איש מקצוע לנתח את המצב, להבין,
להתבונן בתוכי לגלות על עצמי את כל אותם החלקים שהיו איתי בתהליך.
זה לקח לי שנה שלמה.
השלב הבא עבורי היה להשתלב בקבוצה בסדנא של 5 ימים רצופים.
אני זוכרת רגע אחד מכונן
רגע אחד שבו צרחתי על המנחה – "באימא שלך, אני?
אני לא שונאת אף אחד!"
הרגע הזה נאמר בתום תרגיל שבסופו היה עלינו לצרוח לאוויר החדר בחושך מוחלט מילה אחת
שעלתה מתוך תרגיל הדמיון המודרך:"שנאה".
המילה שעלתה לי בלי כל שליטה
ואני? אני בקושי מכירה את המילה.
לא שנאתי אף אחד, לא שונאת ובטח לא מבחירה.
אפילו את זה שהתגרשתי ממנו ומבחירה לא שנאתי.
הבנתי את התפקיד שלו עבורי כי כמה למדתי על עצמי דרך התהליך הכואב,
המתיש והפוגע שהנשמה שלי בחרה להעביר אותי.
הוא רק בחר לו תפקיד, למעני, עבורי. הוא שירת אותי.
אפילו הודיתי לו בצאתי ממדרגות בית הכנסת בעודי ממשיכה לשמוע באוזן: מגורשת, מגורשת מגורשת.
לא הייתה שמחה ממני להיות ה-מגורשת.
ובעוד החדר השתתק, דדי המנחה שאל אותי: "אז את מי את שונאת כל כך?"
והמשכתי לענות לו בלהט: "אני לא שונאת אף אחד,
מה פתאום שנאה, ומה הקשר לתרגיל המעצבן שלך?"
והוא המשיך: "את מי את שונאת כל כך"?
עניתי שוב: "שונאת את המצב, שונאת את התרגיל, שונאת שאמרתי שונאת…"
יריתי לכל הכיוונים.
ואז בפעם השלישית, דדי שאל אותי בשקט בשקט,
בחדר מלא ב60 אנשים ומלא בעיקר בעוד….שקט:
"שרון, את מי את שונאת כל כך?"
הידיים שלי החזיקו את מושב הכיסא שמלפניי והידיים התחילו לרעוד לי באופן בלתי נשלט.
הדמעות החלו לרדת מעצמן ונחנקתי.
"אותי, אותי אני שונאת כל כך" עניתי.
לקח כמה דקות טובות של בכי מחניק והלם גדול שזו התשובה שיצאה ממני
"ולמה את שונאת אותך?"
"כי עשיתי טעות. וידעתי בעוד אני עושה אותה, שזו טעות.
ועדיין עשיתי אותה."
"ותיקנת אותה?"
"כן"
"אז מה את למדה על עצמך דרך זה?"
"שאני אנושית. שמותר לטעות ולתקן?"
יצאה לי תשובה בכזו פשטות שהייתי בהלם.
תשובה פשוטה ולמעשה מיד הבנתי שהיא הכי נכונה. זה היכה בי בשנייה.
ההבנה שוואלה נכון, טעיתי, עשיתי טעות איומה.
בעודי עומדת מתחת לחופה, אומרת לחברה שלי הכי טובה שאני עושה את טעות חיי.
שאני מרחמת עליו ואיך אפרד ממנו עכשיו? הוא הרי גדול ממני ב10 שנים ואין סיכוי שימצא מישהי עוד בחיים…וואו כמה סיפורים. חשבתי בעיקר עליו, פחות עליי.
הכל רק לא להקשיב לקול הפנימי הזה שיודע. שידע.
לימים, למדתי בדיוק מה דדי עשה ברגע הזה.
נכנסתי לעובי הקורה ולמדתי הכי עמוק שאני יכולה את חו(כ)מת המעגל.
שיטות לתשאול, בין היתר, החץ האנכי, זו שמאפשרת למטפל לרדת לאמונות היסוד של המטופל.
ואני מבינה.
אני מבינה הכי הרבה קודם כל אותי.
כי באותו רגע מכונן, באותו החדר בדיוק אני זוכרת שאמרתי לי בלב:
כזה בדיוק אני רוצה!
כמעט לפני 20 שנה!
אני רוצה להיות דדי.
אני רוצה להיות מנחה לאנשים. מנחה לתוך שבילי הנפש, לאותם מיידעים עמוקים.
מלווה בדרך של אדם לגלות את משאבי נפשו. זה שלו.
זה היה בגיל 25. רגע מכונן בחיי, בתוך קבוצה של 60 משתתפים ודדי אחד.
ואני כבר לא אותה שרון שהייתה אז. היום אני שרון שהיא גם אישה, אימא… מנחה. מנחה אדם.
מנחת קבוצות של אנשים לתוך עצמם. וגם לבד.
היום אני "דדי" שקוראים לו שרון.
הגשמתי את הקול הפנימי הזה שרצה והרגיש ששם- שם זה מרגיש לי הכי מדויק והכי "אני" בעולם.
קול הזה ממשיך ללוות אותי ועדיין יודע.
ואני עדיין מזהה. ואני עדיין טועה.
ובעודי יודעת שאני טועה, אני גם מזכירה לעצמי.
ממש באותה נשימה – אני אנושית וזה טבעי.
אני טועה, לומדת, מתקנת, משייפת ובעיקר אוהבת.
אוהבת אותי.
וסולחת.
סולחת לי.
כל פעם מחדש
ואוהבת