אילו המילים שעלו בתוכי כשראיתי את ההזמנה לריטריט עם אביחי.
בשיטוטים שלי בתחילת ימי הקורונה בלילות מצאתי את אביחי.
בלילות, הזמן היחידי שהיה לי בין ילדים, זומים, בישולים, עבודה, קניות, טיפולים, לימודים, ניקיונות – הייתי מתפנה לעצמי.
הייתי חורשת את גוגל ויוטיוב בחיפוש אחר דברים.
איזה דברים? לא ידעתי אפילו אז, פשוט שוטטתי.
עד שהעין שלי או בעיקר האוזן הייתה נלכדת על משהו ספציפי.
אני אדם לומד, חוקר ומאוד סקרן.
ככה הגעתי להקשיב לטיפולים של איזה איש מברזיל.
שחי ונושם את נפש האדם. והוא דווקא הגיע ממקום מדעי, מאוד רציונלי, ממכון ויצמן והטכניון.
כשהיה בגילאים בוגרים התבונן בדברים שקרו לו בחיים ולא תמיד הבין.
לא תמיד המדע והעולמות של השכל היו נותנים לו הסברים מלאים.
אז הוא התחיל לחקור, לשאול שאלות, להסכים לשים סימני שאלות, אפילו על עובדות (לכאורה).
הוא גילה שיש דברים שהמדע לא מצליח להסביר ושיש תשובות במקומות נוספים,
בעוד נקודות מבט ומה שקורה לנו לא מקרי וודאי לא בא נגדנו אלא מבקש מאתנו ללמוד עוד משהו עליו.
ודרך זה, עלינו.
משהו בגילוי הזה הזכיר לי מאוד אותי ואת התהליכים שאני עוברת עם השנים.
חודשים הקשבתי לסרטונים ולטיפולים שלו מבלי להכיר.
אביחי מעיד שהוא חקר את עצמו בשאלות של הזהות, המציאות והמשמעות של החיים בתהליך החיפוש הפנימי –
מנקודות מבט משלימות של מדע ורוחניות – ומשתף אחרים כמדריך להתעוררות בדרך הזאת של הגשמה עצמית.
הרגע הבא הייתה החלטה לענות על הסקרנות שלי ולקבוע אתו פגישה.
כן, הוא בברזיל ואני כאן.
קבענו פגישה והתחלנו לעבוד.
שאלתי המון שאלות, חוויתי תהליכים עמוקים מאוד של דמיון מודרך, מסעות דרך גלגולים קודמים שלי
ואיך הם קשורים להוויה שלי כאן.
בתפיסת עולמי, כל אדם שנקרא בדרכי, בא ללמד אותי משהו. שום דבר אינו מקרי.
מי שמכיר אותי, כבר יודע איך אני לומדת ומלמדת להתבונן בסימנים של היקום.
הכל קיים, אנחנו פשוט לא רואים. אנחנו רואים רק את מה שאנחנו מסוגלים לראות ולהכיל. עד לרגע הזה.
זה לא מעיד כלום על הרגע הבא ומה נראה שם.
יום אחד, העין שלי קלטה שאביחי מגיע לישראל ללמד ריטריט של "מסע הנשמה",
אותה שיטת טיפול שלמדתי אתו בזום, משם.
ידעתי שלא משנה מה, אני על זה ואני מגיעה. סגרתי לי ביומן.
לא ידעתי למה אני אומרת כן, מה התהליכים שיהיו, באיזה מינון ומה אפגוש בדרך.
בשנים האחרונות התחייבתי לעצמי להגיד כן. ולהיות נוכחת.
עם הקושי, עם מה שעולה, ולא לברוח. לשהות.
זה אחד הכלים הראשונים שלמדתי על בשרי בלימודי הנחיית הקבוצות בווינגייט.
אז שהיתי בבחירה לבוא.
הגעתי לריטריט עם 80 אנשים שלא הכרתי קודם. רובם הכירו לפני מקורס שלמדו עם אביחי. זה לא שינה לי כהוא זה.
אני הכרתי אותו באחד על אחד…חחח. יותר שווה
חלק מהחובות בלימודי הנחיית הקבוצות היה השתתפות בסמינר שמאניזם של 5 ימים ברצף, ימים שלמים (שמאן פירושו מרפא טבעי, זה שיודע, שרואה).
המרחב היה שונה ממה שהכרתי עד אז, המנחה הייתה שאמנקה (שמאן בנקבה) בעצמה ואחרי 3 ימים ברחתי משם בבכי נורא. לא יכולתי להכיל את מה שהיה, את הקושי שלי לשהות במרחב, להשתתף בטקסים מרפאים, רוחניים, מאוד טרנספורמטיביים. וזה היה אחד השיעורים הגדולים ביותר שלי.
דווקא ה-ללכת ולא להישאר בכל מחיר, הייתה המתנה הכי מדויקת עבורי.
כי אני תלמידה מחוננת, מצטיינת, תמיד נשארת אבל גם לפעמים…מתנתקת למרות שלכאורה נשארת.
ולמדתי הקשבה פנימה עמוק מהי ומה הרצון האמתי שלי ומהם גבולות הגזרה שלי.
ולמדתי לכבד אותם עבורי. ולא רק עבור אחרים. קודם כל עבורי. זו הלמידה הכי משמעותית שלי.
קודם הייתי מרצה, בין היתר, את כל העולם כי אני "טובה".
ומה אם אני לא עושה.
האם אז זה בהכרח מעיד עליי שאני לא טובה?!
ומה זה אומר עליי בכלל שאני לא טובה,
האם יש לי שם בחירה?
לריטריט נכנסתי עם ציפייה וכוונת לב אחת מצדי –
להיות עם מה שמתאים לי. וקצת יותר.
לאפשר לאתגר להיות לשירותי. גם אם אבהל או ארצה להתנתק – לבחור להישאר.
זה מודל שאני מלמדת את ההורים שמגיעים אליי להדרכת הורים ובקבוצות: להציב תמיד רף ריאלי. ועוד קצת.
בכל פעם להזיז את תקרת הרף. לסמן הצלחות ואז לעבור לאתגר הבא בשלב.
אילו היו 3 ימים מרפאים מאוד עבורי.
בפעם הראשונה בחיי נשארתי, גם כשהיה לי קשה. הייתי כולי בזה.
והסכמתי, התמסרתי והקשבתי. לעצמי, למי שפגשתי והכיר אותי.
רקדתי, שרתי בקולי קולות כמו שאף אחד לא שומע, שקעתי בחניכה למוות טבעי (ולא הצלחתי! קמתי עם תסכול והבעתי אותו).
למדתי תהליכים של ציר צמיחה ואת מודל המנורה שאני מטמיעה ואיישם בקרוב בקליניקה.
היו שם צעירים בני 22 ומבוגרים בני 80+ מכל מקצוע שתעלו בדעתכם –
הייטק, מדע, דוקטורים, אנשי רוח ומטפלים, דתיים, חילוניים ומה לא.
התנדבתי לעבור תהליך עמוק של קונסטלציה משפחתית בתוך המרחב כש80 אנשים צופים בי…
התמסרות עד הסוף כמו שאומרים.
נתתי מקום לקולות שצפו בי ושאלו – מה?! את בטוחה! את לא מכירה את האנשים, תאפשרי להם לראות לך את הפצעים?
את החורים?
התשובה האינטואיטיבית הייתה כן. אני אאפשר.
כי גם הם ילמדו דרך זה לא רק על הפצעים שלי.
אלא על הפצעים שלהם.
כשאני חושבת על מה אני קבלתי מהימים הללו, אני מבינה שהמתנות הן אינסופיות,
הרצון לגעת עמוק בתוך התהליך המורכב שאני עוברת. שאם חשבתי שהייעוד שלי זה משהו אחד מאוד מסוים.
אני מבינה כמה גדול הוא הרבה יותר.
זיהיתי שבחיים הנוכחיים אני חתמתי עם נשמות של ילדים אוטיסטיים שאני אשנה להם את העולם שלהם,
שאסייע ואעמוד לרשותם בכדי לרפא את המשפחה שלהם וככה למעשה הם ירפאו את עצמם.
דרך תהליך הריפוי של המשפחה שלי, שלי אני עם עצמי.
ולמי שעולה הספק: לא ירפאו מהאוטיזם הכוונה…. זה לא העניין מבחינתי בכלל. זו לא מחלה.
לפני הריטריט, קבלנו הנחיה להביא משהו למרחב שייצג את כמיהת הלב שלנו.
עד הרגע האחרון לא ידעתי מה להביא כי הגעתי מראש עם קונפליקט ענקי.
לגבי הייעוד שלי לא היה לי ספק.
מבחינתי הבאתי לבנה והנחתי במרחב המקודש של ליבי למשך כל הימים.
זו הלבנה של הקיר הראשון שיבנה בעוד שנתיים מהיום בתוך בית הספר שאקים.
לא אגלה לכם עוד פרטים בשלב זה אבל החזון שלי ב3 השנים שחלפו מאז היותי מתקדמת בייעוד שלי, מאוד ברור לי
ואני אוחזת בו בנפשי. הוא בדמי והוא יתגשם.
