יובל היה שנתיים בגן תקשורת (גיל 4-5) והחלטנו שהגיע הזמן לעבור לגן רגיל עם שילוב.
תשאלו אותי מה היה השיקול להחלטה שלנו?
אני אגיד לכם ששאלתי את עצמי:
איפה אני רואה אותו בעוד 20 שנה. ולשם כיוונתי.
התמונה שהייתה על חזון ליבי, עד היום היא-
היא התמונה שמכוונת אותי.
בחלק מהדרכות ההורים, אני בונה לוחות חזון ומתחילה בשאלה –
איפה אתם רואים את הילד/ה שלכם בעוד 20 שנה.
רוב ההורים לא יודעים איך לענות על השאלה.
זה נראה להם חלום אוטופי לקוות/להאמין שהמצב ישתנה,
שמה הקשר לחלומות באספמיה ולזה.
בואו אני אספר לכם שכמה שתחלמו גבוה ורחוק-
לשם סביר להניח שתגיעו! או הכי קרוב לזה.
בתמונת ליבי ראיתי את יובל עצמאי, מוקף במשפחתו, בחברים, ובעיקר כאחד האדם.
לא מוגבל, לא "משולב", לא מיוחד. רק יובל.
ראיתי בעיני רוחי אתגרים ו"קביים" נוספים, עם זאת, היה ברור לי שלשם אני מכוונת.
ומכאן נגזרה עבורנו האפשרות לשילוב.
צוות הגן היה ספקן, בנינו – הוא לא באמת היה מוכן.
יאמר לזכותם, פסיכולוגית הגן התעקשה וחזרה: "הוא לא מוכן".
הוא דבר באופן לקוי ובקושי, לא הבינו את רוב הדברים כשכבר אמר.
היו לו קשיים מוטוריים, פיזיים (בשל ההיפוטוניה), וורבליים ובעיקר חוסר ההבנה של הסיטואציות החברתיות.
עבורי, זו לא הייתה שאלה.
השאלה הבאה הייתה רק איך?
איך אני עושה את זה הכי טוב שיש!
חיפשתי איש צוות שיוכל להרים איתי את הדבר, שלא הבנתי אז עוד שום דבר.
את הגן בחרתי מול העירייה (אחרי ברורים, חקירה ובדיקה מה הכי רלוונטי ליובל).
דרך המלצה הגעתי לאמירה אוחנה, מנתחת התנהגות פרטית, שיתפתי אותה
והיא אמרה שהיא הייתה ממש שמחה לעזור אבל היא מלאה עד אפס מקום.
אמרתי לה שאין דבר כזה אצלי – אין, יש רק איך כן.
הודעתי לה שאתקשר אליה עוד חודש ואז היא תגיד לי שהיא יכולה ואיך כן.
גם לקצת, לפגישה אחת לחודש אם זה המעט אבל אני והיא – הולכות לעבוד יחד.
יובל הוא הרי הענין…היא צחקה והשיחה נותקה.
חודש אחרי, אותה השיחה, היא גם נזכרה שעבדה בגן בעבר עם יובל.
התחלנו!
לא אלאה בפרטים, היו שנתיים בגן רגיל, מורכבות ומאתגרות כי הגננת לא הבינה מה באמת נדרש,
בכדי שילד עם קשיים ישתלב כאחד מילדי הגן:
לא הסכימה שנהיה בקשר עם הסייעת, דקלמה לי שורות מגוגל על מהי הלקות,
לא אפשרה לאמירה להגיע לתצפית
ובעיקר הרגשתי ששמים לנו מקלות בגלגלים מתוך בורות וחוסר הבנה.
בחוכמתי הקשבתי לעוד המלצה של מכרה בשכונה – תרשמי לתוכנית "קשת" בתל השומר.
זה יקשה עליכם מאוד אבל זה יביא לתוצאות מדהימות!
בדקתי, חקרתי והבנתי – יובל הולך להשתתף בתוכניה.
הכנתי מכתב מסוגנן ויפה, עם תמונות של כולנו ועם הסבר, צירפתי במעטפה שקופה ונתתי למכרה שתמסור את המידע לתל השומר בקבלה בעבור הרשמה, יש הגרלה, רק 8 ילדים מכל הארץ מתקבלים.
כשהיא החזירה לי היא צחקה: "הם החזירו את זה בבושה, שימי במעטפה סגורה, יש חיסיון רפואי"
…ואני בתמימותי הגשתי את זה ככה.
במעבר לכיתה א', גם אז יובל לא היה ממש מוכן
אבל זיהינו שהמוטיבציה החברתית שלו היא המשמעותית, למרות כל הקשיים.
עמלנו על פתרונות יצירתיים והבית שלנו הפך לקיבוץ גלויות:
עבדתי בלייצר לבית חברים –
הזמנתי אחה"צ, פעילויות מבי"ס של גיבוש או חגים הייתי מתנדבת ראשונה ועושה מזה מרקחת,
בכל הזדמנות לגינה הייתי לוקחת.
חלק מהילדים בגן עלו יחד לבי"ס, וגם אז היה ברור לי שיובל עולה לכיתה רגילה עם משלבת.
הכרתי את החברים והילדים לכיתה וכבר מכיתה א' יובל משולב בצורה מדהימה.
איך אני יודעת?
יש לו חבר הכי טוב, אפילו שלושה אבל אחד ממש ממש טוב,
כמה טוב?
כזה טוב שהוא רואה אותו בבריכה, אחרי שקבעו להיפגש ורץ אליו בחיבוק עם כדור.
ויאללה לבריכה.
כזה טוב שהוא ועוד חבר ממש טוב של יובל עוד מהגן הגיעו אתמול עם ברכה
ומתנה עטפה בלבבות לכבוד יום ההולדת שהיה בשבת.
יובל הוא אחד מילדי הכיתה.
אחד מבין כולם, הוא עם קשיים כאלו, אחד עם קושי שונה…
המורה שלהם לכיתה א+ב היתה תמיד אומרת:
"כל אחד מקבל מה שהוא צריך".
זה גם הסלוגן שלנו בבית…לא כל האצבעות שוות.
כבר 3 שנים! שיש להם קבוצה חברתית קבועה בכיתה שאמירה יזמה ולא האמינה שיאפשרו לנו כזו מתנה.
בקורונה היו לילות שיובל היה ישן אצלם ולהיפך, הם ישנו אצלנו, הפכנו לחמל"ים משותפים מדלת לדלת.
בהפסקה יובל לא לבד וכשמבקש, לפעמים זה נדרש, הוא אומר וזה ממש סבבה גם כך.
כשהמשלבת שלו נעדרה (וזה כמעט ולא קרה) – בסוף היום הוא היה משתף:
"אימא את יודעת מי עזר לי היום כשדנה לא הייתה?" – החברים לכיתה.
כשהוא לא מווסת בכיתה ומרגיש שזקוק להקלה –
חברים מתנדבים לצאת אתו לסיבוב מחוץ לכיתה
בטיול, כשנפצע, הילדים לכתה..אפילו הבנות שאלו לשלומו ושלחו ברכות
כשהוא היה בבי"ח באו לבקר ושלחו לו סרטונים לטלפון בפרטי
הוא מחקה חלק מהדברים שחבריו עושים, לומד מהם, מקשיב ובקצב שלו מפנים
מה למדתי מכל זה?
באמונה הפרטית שלי בשנים שמאז האבחון, אין אי אפשר, יש – איך כן אפשר!
לגייס את צוות המסגרת החינוכית לטובת הילד שלי – זה חובה!
(יש לנו בי"ס מצוין שמבין את הלקות ממש טוב ומאפשר ומאפשר בזכות ההבנה יאמר לזכותם)
לגייס את ההורים של הילדים במסגרת החינוך זה כדאי, רצוי והכרחי!
סוד הקסם הכי מובהק כאן הוא אינטגרציה של הצוותים שנוגעים בילד –
בי"ס, משלבת, מורת שילוב, מורה לספורט…צוות פרא רפואי,
הוראה מתקנת, מורה פרטי, מטפל רגשי והבית.
פגישות תכופות לבניית מטרות והרמה של הרף, כל פעם קצת. סנכרון של המטרות לכולם בו זמנית.
וגם:
כבר בתחילת הדרך שיתפתי את ההורים של החברים הקרובים בפרטי באתגרים ובקשיים
(עוד לא השתמשתי אז בשם הלקות, היה פחות מעניין ונכוויתי בעבר בגן..אבל זה לסיפור ליום אחר).
אם יש משהו שעוזר לי מאוד כל השנים זו הפתיחות והיכולת לסנגר גם על עצמי,
לשתף ולבקש שיובל עכשיו לבד מדיי וישמח לחבר.
גם היום, בעודו עולה לכיתה ה', יש ימים שאני מסמסת למיטל ומבקשת עזרה, הסעה, ארוחה או מאותת שיובל במצוקה וישמח לחברה. היא לא האימא היחידה (אבל הכי מיוחדת…חחח),
יש גם את רונה אהובה שנמצאת עבור יובל כל השנה!
החברים של יובל הם בני בבית פה (החברים של כל ילדיי אם להיות כנה)
ולשמחתי העצומה -גם להיפך.
זה בכלל לא מובן מאליו ועם זאת, אני מודה!
זו הייתה ועודנה עבודה של חשיבה, יצירה ובנייה ולא של יד המקרה במקרה.
זו עבודה.
השילוב של יובל לא במקרה ממש מוצלח.
זו תוצאה של צוות שעובד באינטגרציה ובשמחה.
אין כאן מקריות, אל תתבלבלו.
זה נשמע לכם בלתי אפשרי?
כל השנים עשיתי את זה במקביל למשרה מלאה תובענית בהייטק, טיפולים סביב השעון אחה"צ
ו3 קטנים מתחת לגיל 5, איתי הולכים לכל מקום, בלי כמעט עזרה.
נכון, לא כל אחד יכולה, אני מסכימה.
שוקלים לשלב את ילדיכם במסגרת רגילה?
רוצים ללמוד איך לעשות את זה בצורה מיטבה?
בואו נדבר,
אני אראה לכם איך כן!
