הצל הזה שהולך אחרי, לידי ולפעמים גם מעכב אותי.
לפעמים מפחיד אותי. לפעמים הוא חבר שלי.
זה הצל שלי.
כמה שנים שהייתי עסוקה, ממש עמלה בלחזק תדמית שנראתה כלפי חוץ מושלמת, האימא הלביאה הדוחפת, עובדת במשרה בהייטק, במחלקת הדרכה (המחלקה הכי הכי נחשקת!) .
זה כמובן התנהל באופן לא מאוד מודע. זו הייתה חלק מהבריחה. כמה אנרגיה הושקעה. הבריחה מהפער שזיהיתי בתוכי, שהלך וגדל.
והייתי עסוקה בלשמר את הפרסונה, את הדמות שסיפרתי לעולם דרכה עליי. הרוב היה נכון.
כאדם לרוב התנהלתי מתוך אותנטיות.
אבל מה קרה עם אותם חלקים שלי שלא מצאו את מקומם כחלק מהדמות שדרכה עליי סיפרתי?
כל אותם חלקים שלא רציתי לחשוף, ולא יכולתי להוציא אל האור. אותם חלקים שנשארו באפלת הצללים של הנפש שלי.
אילו חלקי הצל שלי. מהם ברחתי.
ברחתי מלהתמודד עם מי שהייתי באמת. עם מה שהרגשתי בפנים ועם הפער העצום שהתחולל בתוכי.
האימא השבורה שהייתה מתעוררת בלילות שטופת אימה, על כל ההחלטות שקבלה במהלך היום, האימא שקבלה בקורת מכל מקום וספגה ולקחה לליבה כאילו היו שלה.
אימא שהתנהלה בימים בביטחון ובידיעה ברורה מה נדרש לעשות.
ואז בלילה הכאבים צפו בלסת ופריקה של המפרק כתוצאה מהמצב.
אני הייתי האימא ששנאה את הילד שלה.
כן, כן, שנאה! זו לא מילה גסה.
אני האימא ששנאה את היותה אימא בכלל.
אני האימא שקיללה את רגע הבחירה שלה – לשים את עצמה בצד ולבחור בבנה. אם זאת הייתה בחירה בכלל.
אני האימא שפגשתי בלילה וכל קולות הביקורת של כולם היו בתוכה.
השינוי קרה כשהתחלתי להתיידד עם הצל שלי, להכיר בו ואותו. לשמוע אותו. לתת לו מקום.
זה קרה כשנתתי בטחון במטפלת הרגשית שלי, שלא ויתרה עליי. היה משפט שהיא אמרה לי: "במקום בו פחדת ללכת, עוד תראי לאחרים את הדרך".
המשפט שינה משהו בתוכי. והאמנתי לה. לא האמנתי לי.
אבל משהו זז בתוכי. אז הנחתי אותו חרוט על ליבי ועל המחשב הנייד שהלך איתי לכל מקום.
זה המשיך כשהגעתי ללימודי הנחיית קבוצות ושם נחשפתי לפסיכותרפיה יונגיאנית, למדתי מושגים שלא הכרתי, אלא מהחוויה על עצמי.
זה היה מסע מורכב, עמוק למעמקי הנפש שלי שלא נפסק מאז.
את המסע הזה אני מלווה עם הורים מאז.
מאפשרת להם להתקרב לאזורי הצל שלהם, עם הפחד, עם הכאב. מלווה אותם דרך כל הנקודות ומחברת איתם את הקצוות.
ביום האהבה הזה אני מציינת את כולו לכבודי.
לאמא שאני
