מתוך ליווי אישי עם אימא לילדה עם צרכים מיוחדים בת 8:
"בגני שעשועים תמיד הילדה שלי היא החריגה.
בהתחלה היא משחקת עם הילדים, משתתפת בפעילויות בבית הספר
ואז קורה תמיד שהיא הולכת הצידה ומתחילה לדבר לעצמה.
היא לפעמים שרה, מדברת וכמו שיש לה חבר דמיוני איתה".
"מה את למדה מזה?"
"שיש לה עולם דמיוני עשיר מאוד, היא גם אומרת שזה עולם שמרגיע אותה ועוזר לה".
"ואיך את מרגישה עם זה?"
"נורא! בא לי לקבור את עצמי מתחת לאדמה, תמיד היא החריגה. היא בת 8 וזה כבר לא מותאם".
"אחת החברות שלה אפילו נגשה אליי ושאלה למה היא משחקת ככה היא עצמה
ושנראה שיש לה חבר דמיוני".
"לא ידעתי מה לומר. נחנקתי, כי גם היא ראתה והבינה וזה כאב לי מאוד".
"איך את תופסת את זה?"
"כבריחה מהמציאות. ואני מפחדת כשהיא ככה מתנתקת".
"והאם היא לא חוזרת?
כלומר, האם הדבר פוגע לה במפגשים החברתיים באופן טוטלי?"
"האם אין לה חברים בעקבות כך?
האם היא מצליחה לצאת ולהיכנס מה"עולם הדמיוני" בקלות?"
"עושה רושם שהיא נהנית מאוד והיא אומרת שזה מרגיע אותה, זה עוזר לה, היא עם חברות
ורק לקראת סוף המפגש היא עושה את זה וכן, היא מצליחה לצאת ולהיכנס בקלות".
יכול להיות שזה הכוח שלה? כוח הדמיון? "
"אמממ, לא חשבתי על זה ככה. הייתי רק עסוקה בלהתבייש בזה.
עכשיו כשאת שואלת, אני חושבת שזה לגמרי הכוח שלה!
כשאנחנו מדברות אני מזהה שזה קורה לה כשהיא כבר מוצפת רגשית או מהרעשים ואז, זה קורה".
"אני רוצה להציע לך עוד זווית התבוננות:
אולי זה גם מאפשר לה שליטה?
הרי היא בוחרת מתי היא נעזרת בדמיון בכדי להירגע ומתי היא "מתאימה" את עצמה חברתית".
כמה עוצמה יש בבחירה הזו!!
הילדים שלנו רוב שעות היום " מנוהלים" על ידינו ועל ידי הצוותים הפרה רפואיים שמטפלים בהם.
כמה שליטה ובחירה באמת יש להם בגילאים האילו של הגן- יסודי??
אז במה שהם יכולים לשלוט, שם הם בוחרים.
איזה מדהים זה שיש לילדה ששמה שמור במערכת, היכולת להשתמש בכוח הדמיון ולווסת את עצמה רגשית? כמה חוסן פנימי יש בכך?
כשהאימא בחרה להתבונן באפשרות הזו גם כך, פתאום, ה"שד" הפך לכוח קסם!
פתאום היא יכלה לחשוב שלהבא תענה לחברה של הבת שלה –
שכן,
יש מצב שיש לה חבר דמיוני משלה ואיזה כיף לה שיש לה אחד כזה!
אולי גם היא רוצה? 
