זו שאלה שהתשובה עליה היתה לי ברורה והפכה לי את הבטן.
עם זאת, הרגשתי שזה לא שלי לענות עליה.
זה שלו.
באותו הערב, פיניתי לי את הזמן שניה לפני שהוא נרדם, ליובל יש רגעים של חסד ושיתוף בתוך המרחב שלפני השינה,
אני קוראת לזה איזור הדמדומים, משהו בנו פחות חושב, פחות דרוך ומאפשר שיחה מלב אל לב.
ודברנו קצת על איך עבר היום ואיפה הוא מרגיש הכי טוב ואיפה הכי פחות.
יובל בחודשיים האחרונים עובר שינוי משמעותי.
הוא משולב כבר שנה שמינית במסגרת רגילה עם סייעת.
בסוף החודש יסיים כיתה ו' עם הכיתה שלו-ו2.
זו היתה שנה מאתגרת, שבעקבותיה יובל התחיל להגיע בהפסקות לכיתת התקשורת בבי"ס בשכבת הגיל שלו.
חלק מהסיבות זה שגיל ההתבגרות מביא איתו שינויים
וחיפוש אחר שייכות חברתית יותר ויותר, החברויות משתנות, הטעם במשחקים משתנה (בכיתה של יובל יותר כדורגל וכדורעף בקרב הבנים) וחלק מהילדים מחפשים את עצמם.
בחטיבה אני רואה את זה בפרט, זה הכי בולט, בכיתה ז' הם ממש מחפשים את עצמם חברתית שוב במשך רוב השנה.
מאז החזרה מחופשת הפסח, יובל גם פה (כיתת האם ו'2) וגם בכיתת התקשורת,
בחלק מהשיעורים ובחלק מההפסקות, חלק נקבע לפי בחירותו מראש במערכת השעות וחלק לפי יוזמה שלו בהפסקות.
זו תקופה מאתגרת עבורו מהרבה בחינות.
יובל עבור לחטיבה לכיתת תקשורת.
שאלתי אותו: "יובל, איפה אתה מרגיש הכי טוב? מרגיש ששם אתה יכול להיות אתה?"
"זו שאלה קשה. אני לא לגמרי בטוח. אחרי דקה של מחשבה ענה: ו'2.
הם החברים שלי, אנחנו כבר הרבה זמן יחד ושם אני מרגיש בנוח".
המשכנו את השיחה ושמעתי את מה שעובר לו בראש ובלב, מהחוויה שלו.
זו חוויה שמשתנה במהלך היום ותלויה בלא מעט גורמים.
שיתפתי אותו שחשבתי בלילה ושקמתי עם שאלה ולא הייתי בטוחה בתשובה.
או שבכלל יש תשובה אחת נכונה.
גם שיתפתי אותו שזה ממש בסדר להרגיש שהוא גם כאן וגם כאן וגם כשהוא לא מרגיש – לא כאן ולא כאן.
שיתפתי אותו שלפעמים גם אני, עד היום לא תמיד מרגישה שייכת לגמרי לכל מקום שאני "משתייכת" אליו ושזה ממש בסדר.
שזה עלול להבהיל או לחשוב שמשהו לא בסדר איתי.
וזה ממש בסדר.
שזה חלק מהתהליך, חלק מלגדול, להתבגר
ושזה ממש מותר להגיד כל מה שאני מרגיש, גם כשזה לא מדויק ואני לא בטוח בכלל.
כי הרי אין תשובה נכונה או שלא.
הוא חיבק אותי בשקט שלו ואמר לי: "תודה אימא, תודה שאמרת את זה. אני באמת לא תמיד בטוח לאיפה אני שייך. דאגתי".
היה חשוב לי לתת מקום למה שהוא מרגיש,
רק הידיעה שזה ממש בסדר כשאין תשובה אחת ברורה ושלא תמיד אני מוצא את עצמי בכל מקום או בשום מקום
זה לא אומר עליי כלום ושום דבר.
רק שאני בדרך, מחפש עוד את השביל שלי
וזה לכשעצמו,
לאדם מן השורה יכול לקחת כמה שנים, בוודאי מתבגר על הספקטרום האוטיסטי שלא לגמרי מוצא את מקומו,
זה היה חשוב עבורי לתת לו מקום,
כי כששאלתי את עצמי לפני הרבה שנים ובכל יום שאני מתעוררת בבוקר –
זו השאלה שאני מניחה לעצמי: "איפה אני רוצה לראות את יובל עוד 20 שנה"?
התשובה הכי ברורה עבורי היא –
שיהיה לו נוח בתור העור של עצמו. שיידע מיהו, מה החזקות שלו,
יכיר ביכולות של עצמו ובכוחות הנפש שלו וזה לצד ההיכרות של המגבלות/האתגרים
שמלווים אותו ושיבחר להתמודד בידיעה שיש לו את עצמו,
את החוסן הפנימי שלו (וכשלא יהיה משוכנע שזה מספיק, אנחנו פה להזכיר ולהיות גב ומשענת עבורו עד שילמד לסמוך על עצמו).
אגב, לא פחות חשוב מזה,
שיכיר בגבולות הגוף והמנטאל שלו,
לא רק בכדי שיידע מהם הגבולות אלא שכשזה יהיה מוכר לו,
יוכל לגבור עליהם ולחשל את עצמו, לפרוץ חלק מהגבולות.
אנחנו כבר יודעים שלפי הפסיכולוגיה וגם לפי הגישה האדלריאנית,
מתייחסים לבני האדם כיצורים חברתיים והצורך להרגיש שייך הוא בסיסי ותחושת השייכות היא כמו "אוויר לנשימה".
כאנשים אנחנו רוצים להיות קרובים לבני אדם אחרים ולקיים איתם קשר עם משמעות.
זה בא לידי ביטוי בצורך חברתי, ברצון לאהבה וסמפטיה
וכן חלק מזה זה גם השתייכות לקבוצה חברתית (קבוצת השווים שלנו).
תפקידנו כהורים לאפשר לילד להרגיש שייך ובהדרכות הורים חלק מהבסיס שאני עובדת איתו,
מבוסס על מודל אנ"י (א-אהוב, נ-נחוץ, י- יכול).
תחושת שייכות של אדם לקהילה, לקבוצה, לבית חינוך ועוד, מקנה לו תחושת ערך בחייו ולהיפך.
בגיל צעיר זה הבסיס שאנחנו מקנים לו ההורים, המשפחה הגרעינית ובהמשך החברה.
ככל שכהורה נשקיע בביסוס תחושת השייכות בשנות הילדות,
כך גדלים הסיכויים שכשיגדל, כמתבגר הוא יראה בהורים כתובת לעזרה, לשיתוף, להתייעצות.
כהורים אנחנו רוצים להיות שם, במיוחד במציאות הנוכחית, עם גירויים כה רבים.
הספקטרומיסטים "בתפקוד גבוה" (שונאת את המינוח הזה) בעיקר חולקים את תחושת חוסר השייכות,
בעיקר ככל שמתחיל גיל ההתבגרות.
יש בתפקוד המבלבל הזה "שקיפות" מסוימת, שלכאורה הכל "בסדר".
אם גם אתם מבולבלים, תדעו שזה ממש. ממש בסדר 
All reactions:27Liat Shafir, Efrat Friedman and 25 others
