אתמול נשברתי.

18 ימים שהחזקתי מדהים.
באיזון עדין שבין העצב לדאגה ולשגרה החדשה.
זה התחיל בלילה קודם שנשאבתי לכתב שליווה ארבע אימהות ב2014 והתקשר לבדוק אם עדיין בחיים,
כי הן היו גרות בעוטף.
3 ענו לו.
1 לא ענתה. ולא תענה לעולם.
היא ובנה גיא נרצחו בעודם מחובקים.

את דן חלוץ שמעתי בחדשות ברכב בין לבין וכמה תיאוריות שביבי עסוק בלגרוס מסמכים שמעידים על הכשלים שלו
ועל כך שכל מה שקורה היה צפוי וכתוב ע"י הרבה גורמים.

זה המשיך לבוקר שקמתי עם הבכי של הלילה.
זיהיתי מה קורה לי ומיהרתי לשים נעלי ספורט ויצאתי החוצה עם מיילו הכלבה.
עבורי היא משאב מרפא ואז יובל גם בקש להצטרף
צעדנו יחד, צחקנו קצת.
הורדתי אותו ב12 וחתכתי לסופר, בתקוה שהשגרה תהיה גם משאב.
שמתי אוזניות, שמעתי מוסיקה מרגיעה של מדיטציות
והדמעות פשוט זלגו להן בשקט על הפנים.
שכחתי דברים, המוכרות בסופר רדפו אחריי עם הגבינה, הפסטרמה.
הראש שלי היה לא היה פה.
נכנסתי לאוטו עם המצרכים, אפילו חניתי במקום אסור,
נגש אליי שוטר ובקש את הרישיון, נתתי לו ולחשתי שלא ייבהל מהדמעות, שזה לא קשור לזה.
שייתן לי בבקשה דוח ואלך
הוא הציע לי מים וכששם לב שהנשימות שלי קצרות
ואני על סף חנק, התחיל לתרגל איתי נשימות.
כן, כן, כמו שאתם לא יכולים לדמיין במציאות רגילהאני באוטו ועומדים 3 שוטרים, אחת מחזיקה מים, השניה טישו
ושוטר אחד מדהים שאחז לי בכף היד והתעקש לתרגל איתי איך נושמים,
הצליח לקרקע אותי חזרה לכאן ועכשיו בעודי חווה את אחד ה-התקפים.
הידיים רעדו לי, הברכיים, לא ראיתי בבהירות כלום.

זה לא קרה לי מעולם!

חיכיתי עוד כמה דקות ארוכות, תרגלתי נשימות וחזרתי הביתה.
היום עוד לא פתחתי טלויזיה ולא שמעתי חדשות.
והפלא ופלא, אני בטוב.

אין בי חרדה על היומיום, על הפרנסה, על החוסר בשגרה או אפילו על הפרט.

עברנו שואה ואפילו עוד בלי מדינה, אלוהים עדי שנעבור גם את זה.
זו מדינה של תקומה. אחרי מלחמה,
חורבן ואז תקומה.
זה הנרטיב שלנו כמדינת ישראל.
הפעם יש משהו אחר באויר שהוא קיומי.
ולא בגלל החמאס או הג'יהאד האיסלמי.בגלל האויב שבינינו, שחי וקיים והוא הגרוע מכל עמלק שאי פעם נוצר.

כי הוא שלנו ומתוכנו.
ולא, אני לא מתייחסת לאדם אחד.

חוזרת למשאבים שלי, לטפל בי ובסובבים אותיאתם נותנים לי כוח ושמחה
ומשמעות והבנה אחת עמוקה –

עם ישראל חי והוא מדהים ואיזה מזל