אף אחד לא באמת רואה אותי ?

ת'שמעו סיפור:
כמה שנים אחורה, נכנסת בוקר אחד למשרד באמדוקס
אומרת לחברה שלי שנמאס לי ודיי כבר.
דיי כבר לבכות ולהתבאס מכל מה שקורה לי. זהו, הגעתי לקצה שלי.
נמאס לי שבעבודה לא רואים אותי
בבית בעלי לא רואה אותי
ההורים שלי לא רואים אותי
אף אחד לא באמת רואה אותי ?
הבנתי שאני רוצה שינוי אבל מה, לא ידעתי מאיפה להתחיל.
היא נתנה לי מס' טלפון של יועצת ארגונית שעזרה מאוד לבעלה
ואמרה לי- היא מצוינת, דברי איתה.
בחורה משימתית אנוכי- מרימה את הטלפון, קובעת איתה פגישה.

מרגע תחילת הפגישה ולתוך מה שנמשך 45 דקות אני יורה לה:
"הוא לא רואה אותי, הם לא רואים אותי" ואני נותנת אין ספור דוגמאות.
יאמר לזכותה, היא ישבה כמו דג, הקשיבה לכל מילה.

בתום 45 הדקות היא אמרה: "טוב, זה ברור מאוד. את לא רואה אותך".
צחקתי לעברה ואמרתי לה: "מה?! אני לא רואה אותי? אני הכי רואה אותי.
אני יודעת כמה אני איכותית וטובה, תקראי מה אני עושה עבור הבן שלי".
היא מצידה שאלה: "ובכן, במה זה בא לידי ביטוי, מה את עושה למען עצמך?
התיישרתי לי בכיסא בגאווה ועניתי לה:
"אני? אני מתאמנת פעמיים בשבוע באימון פונקציונלי. ועוד לא סתם מתאמנת. בשעה 20:00 בערב למשך שעה! הא!" ?
הרגשתי שנתתי לה איזה אחת.
והיא מצידה המשיכה לשאול: "ומה עוד?"
"עוד?…תני לי לחשוב…אה, הנה, הנה זה בא:
"אני שמה שלט תיכף אשוב לילדים כשאני שותה קפה ב17:00 ☕️
אחרי שכולנו חוזרים מהמסגרות. אני נחה כמה דק'."
ממש לא עוצרת באדום ?

היא המשיכה להתבונן עליי וסיכמה שהייתה פגישה נעימה
וכשאבין מה היא אמרה, שאחזור אליה.
שילמתי לה 400 ₪ ויצאתי עצבנית והוויכוח ביני בינה נמשך עוד כשכבר עזבתי וחזרתי למשרד.
במשך שבועיים התווכחתי איתה בראש לי.
"מה פתאום – עלק, אני לא רואה אותי ?"
אבל אז ככל שחיפשתי, פשוט לא מצאתי. לא מצאתי איך אני עוד רואה אותי.
זו גם היתה האמת – לא ראיתי אותי. רק שלא ראיתי את זה.
וזה היה מול הפנים שלי.

מאז אני מודה לה יום יום בליבי.
ה400 ₪ הכי משמעותיים שהוצאתי בחיי.
זה למידה מחדש, מאז אותו היום, איך לראות אותי, גם אותי. לא רק.
בין הקצוות שלראות רק אותי לבין לא לראות בכלל, אני לומדת איפה הכי נוח לי.
פשוט, כזה, הבנתי שאני הכי יפה כשנוח לי, כשטוב לי.
ואז, הפלא ופלא- טוב לכולם.
זה תהליך מתמשך שמאז אני לומדת לקבל, לתת, לאפשר גם לי.
אני דואגת למלא לי את הדלי בכל יום וגאה בזה.

בקבוצות ההורים שלי, אנחנו עובדים על זה בפרט.
כשאומרים להורים בטיסה להוריד קודם כל את מסיכת החמצן עליהם, זה לא בצחוק.
זו האמת.
כשנולד ילד מיוחד- נולדת משפחה מיוחדת.
ואז אנחנו שוכחים שאנחנו קיימים בכלל.
אנחנו היינו כאן קודם. נקודה.
אני כאן להזכיר לכם את זה. כל הזמן ?‍❤️‍?

צילום: אלה פאוסט
איפור: Merav Oron