אני זוכרת מקרה שבתור אמא היה לי מאוד טראומתי.

שלושת ילדיי נולדו בגילאים צמודים יחסית (13, 12.5, 10)
וכשהיו קטנים נכנסנו לסופר שכונתי קטן בעיר.
ליאם הבכור שהיה אז בן 5.5 לקח ארטיק ויובל בן 4.5 (שכבר היה מאובחן עם אוטיזם) רצה אותו הדבר, רק שלא נשאר.
תוך שניה התחיל מופע אימים שבו יובל כעס והביע את התסכול שלו על מדף הגבינות שהיה נגיש לו בשורה הראשונה של המקרר.לא עברה דקה והופ – כל מדף הגבינות נחת על הרצפה.
בעודי מנסה לתפוס מצד אחד את יובל, להרגיע את אמה שבכתה בצד,
ליאם חמוד מנסה לתת ליובל את הארטיק כי כ"כ נבהל מהתגובה…
ואני?
אני יושבת על הרצפה בצד המקרר עם יובל, מכוסה כולי גבינות מכל הבא ליד.

אני זוכרת שהיו אנשים שעמדו והסתכלו ולא הבינו.
בראשי חוויתי אותם מצקצקים שיניים ואני זוכרת את התחושה של:
"איזו אמא את שלא מחנכת את הילדים שלה!"
הם לא אמרו מילה, גם לא ניגשו לעזור. רק בהו במה שקרה.
טוב, זה לא מופע שרואים כל יום 

אני יכולה לומר כאימא לילד עם צרכים מיוחדים (יובל בן 12.5 מאובחן עם אוטיזם, היפוטוניה-טונוס שרירים נמוך, לקות זכרון, חרדה חברתית ועוד שאר ירקות),
זו חוויה מביכה, לא נעימה ובאותם רגעים, בא לי לקבור את עצמי עמוק באדמה.
לפעמים זה נובע בעיקר מחוסר ההיכרות, המבוכה שלא יודעים מה עליי לעשות, איך "נכון" לנהוג.

גיליתי עם השנים שהדרך הכי בטוחה להסיר את החשש,
הבורות ולהנגיש את הידע היא דרך היכרות עם המוגבלויות/הלקות, על ידי קירוב והכנסה של ילדים עם מוגבלות לפעילויות ולחיים של כולנו.
ההיכרות עוזרת להפיג תפיסות/מחשבות ומאפשרת תפיסת עולם סובלנית ומכילה אצל הילדים. אצלם הדברים הרבה יותר פשוטים.
זה רק אנחנו שקצת התקלקלנו  (לא באמת).

תשאלו אותי איך הייתי רוצה שתנהגו כמו במקרה שהיה לי עם יובל?
עיניים טובות – בעיקר ולפני הכל, אתם תזהו שקולות שיפוטיות עולים לכם. ואז תשימו לזה ברקס ותשאלו:
האמנם?
האמנם הוא ילד לא מחונך? אולי יש כאן מצב יותר מורכב.
במה אני יכול/ה לסייע?
תגשו, תשאלו: "יש משהו שאני יכול/ה לעזור, לגשת לילד הקטן שליד אולי?"

אל תחששו, מקסימום יאמרו לכם לא, תודה
ומה שייזכר בעיקר זו הכרת תודה או לפחות זה שקבלנו התייחסות, הכרה.
זה המון ולפעמים כל מה שעושה את ההבדל.

נ.ב.

למטה זו השלישייה העליזה שלי