לא היה צעצוע או מוצר שלא היה לנו בבית של באז.
כמה שנים שיובל היה דבוק לדמות הרובוטית מהסרט: "צעצוע של סיפור". אילו היו שנים שעבורו זה היה עוגן משמעותי והוא מצא בדמות הזו נחת גדולה.
כל דבר היה קשור לבאז, הוא אפילו התחפש בפורים לבאז. הזמנתי לו מארה"ב תחפושת עם כנפיים. כשאחותי טסה לארה"ב חצי מזוודה הייתה ליובל, כוסות שתיה, תיקים, שמיכה, כובע, חולצות, פיגמה, צעצועים, הכל באז.
כשאמיר טס לסין, הוא חזר עם שתי בובות מדברות גדולות של באז. אחת ליובל והשניה זהה לחלוטין – לליאם. הם היו כמעט באותו הגיל ולא היה מצב שאם גם ליאם ירצה, שלא ייקח מיובל. כשההורים טסו ללונדון, הם חזרו עם בובה ענקית מדברת של באז. זו השלישית שהיתה בבית, כולן זהות ומדברות. זה חוץ מכל האלף האחרות שהיו קטנות ולא מדברות. יובל היה עושה להן דיבוב משלו.
למי שלא מכיר, באז שנות-אור הוא דמות בדיונית ואחד משני הגיבורים הראשיים של סדרת סרטי "צעצוע של סיפור", ביחד עם שריף וודי. באז הוא מגן-חלל – צעצוע של גיבור פעולה, וכן אחד ממנהיגי חדר הילדים של אנדי.
באז נמסר לילד בשם אנדי דייויס מאמו במתנה ליום הולדת. באז לא מבין שהוא בסך הכל צעצוע שעוצב על פי הדמות, מאמין שהוא מתמודד חלל אמיתי במקום זה, ושזו משימתו להגן על הגלקסיה מפני הקיסר הרשע זורג. הוא גם האמין שהלייזר שלו הוא קטלני ושכנפיו מאפשרות לו לעוף. אך כשהוא מנסה לעוף מהחלון כדי להציל דמות אחרת, הוא נופל, וזה גורם לו לשבור את זרועו.
"אתה סתם צעצוע, אתה לא יכול לעוף" – זה היה המשפט השגור בבית כמה שנים, כולנו חיקינו משפטים חוזרים מהסרט.
כשיצא "צעצוע של סיפור" 4 אני ואמיר התרגשנו יותר מכולם. מיד החלטנו שנלך כל המשפחה לסרט. כשסיפרנו ליובל, הוא היה פחות בענין, יש לומר. הרבה פחות בענין. "אימא, זה מביך". הוא לא היה מוכן ללכת לסרט בקולנוע, לא משנה כמה ההתרגשות שלי ושל אבא שלו הייתה בשמיים.
עבורנו, גם עבורנו, מסתבר, שבאז היה עוגן שנים לא מעטות. היו הרבה אנלוגיות שעשינו בהם שימוש עם יובל ומסרים שהיו בלועים בסיפור. באז סרב לקבל את זה שהוא "נולד" רק צעצוע ורצה לעוף. אז מה אם מישהו אמר שהוא לא יכול. הוא היה משוכנע שהוא יכול. הוא היה משוכנע שהוא קיים כמגן הגלקסיה. זו גם השפה שבה השתמשנו בבית, באז יכול, גם יובל יכול. זה נתן לו כוח והעצים אותו.
בסרט, וודי כועס על באז שטוען להיות מגן חלל אמיתי ולא מכיר בהיותו צעצוע. במהלך הסרט נקלעים וודי ובאז היריבים להרפתקה משותפת בביתו של סיד – בן השכנים. סיד אוהב להתעלל בצעצועים ולהרוס אותם, כך שוודי ובאז מוצאים עצמם בסכנת חיים. לאחר מבצע הצלה מרשים, במהלכו מוכן כל אחד בתורו להקריב את חייו למען האחר, ניצלים וודי ובאז, חוזרים לביתו של אנדי והופכים לחברים הכי טובים.
יש מסרים מקסימים לכל יריעת הסרט, על חברות ונתינה ובכלל מיומנויות תקשורת בין הצעצועים שמלמדת המון.
אתמול בערב, היה לנו זמן משפחתי אחה"צ וידעתי שיש בVOD אפשרות לצפייה בסרט בתשלום. הצעתי לילדים והייתה היענות חיובית והתרגשות, והתווספה לה בקשה אחת: "אימא תכיני מלא פופקורן, כמו בקולנוע".
אז הכנתי, סידרנו את הפוף והזמנתי את הסרט.
אני לא יודעת מי התרגש יותר, אני ואמיר או הם. אני רק יודעת שלראות שוב את הדמות המצחיקה הזו באז שנות אור וחברו הטוב וודי, גרמו לי לרגע להתנתק, לצחוק ובעיקר להיזכר בכמה טוב זה עשה ליובל, כשהיה צריך.
כשיובל ראה את באז, הוא ניגש לטלוויזיה, מקרוב וצחק, הוא כל כך אהב אותו שאני מניחה שהקרבה הזו חסרה לו היום. אולי זו רק אני שזה חסר לה.
מסתבר שיש קשר בין אוטיזם לדמויות ולעלילה של "צעצוע של סיפור".
לאורך השנים, בקבוצות רבות של הורים לילדים אוטיסטים שמתי לב שיש שיח פורה לגבי הסרט, הדמויות והחיבור של ילדים על הספקטרום לסדרת הסרטים הללו. הורים שמחפשים צעצוע שנקרע או אבד ובודקים עם הורים אחרים אם יש להם למסור כי ספציפית את זה הילד שלהם אוהב. בארה"ב אפילו יש אתרים של מידע לאוטיזם שמקטלגים את סדרת הסרטים הזו כידידותית לילדים הלוקים באוטיזם. זה אחד הסרטים ברשימה.
זה לא מפתיע, בהתייחס לכך שבאז הוא דמות שהיא רובוט וככזו היא מאוד חביבה על ילדי הספקטרום כמדומני.
היכולת שלו לעוף, והקליקים שנשמעים בפתיחה וסגירה של הכנפיים בצעצוע הפלסטיק, הקולות הרפטטיביים (חזרתיים) בקולו של באז: "אל האינסוף ומעבר לו!" אחת הקריאות האוטומטיות שמשמיע הצעצוע "באז שנות אור", " אתה סתם צעצוע, אתה לא יכול לעוף!", "זה שנות אור מכאן", "יש לי נחש במגף!" הקריאה שמוציא וודי כשמשכים לו בחוט בגב, "הצעצועים רואים הכל! אז תהיה נחמד".
כל אילו יחד, לפחות עבור יובל עשו שירות מאוד טוב ואפשרו לנו לשחק משחקים דמיוניים אתו כשהיה קטן, לשיר את שיר הנושא של הסרט You've Got a Friend in Me ("יש לך חבר") בגרסה העברית ולצחוק בתוך הכאוס הזה, פשוט לצחוק. ובעיקר למצוא מכנה משותף וחיובי בתקופה שבה כולנו נזקקנו לעוגנים, בכדי למצוא את האיזון במערבולת הרגשית שהיינו בה.
השנים שאחרי האבחון היו שנים קשות, עמוסות רגשית בעיקר ולא רק, גם אופרטיבית. היו מקורות אור והשראה מעטים בתוך כל החושך הזה. באז שנות אור היה לגמרי נקודת האור שלנו בכל החושך הגדול.
אני שמחה שאנחנו יכולים להתבונן היום לאחור ולהיזכר בחלק מהרגעים הללו ברוך, בשמחה ובגעגוע.
באז יקירי, תודה על שנים נפלאות ועל סדרה המשכית של סרטים מקסימים.
תמשיך להקסים את הילדים שלנו ברחבי הגלקסיה.
…זה בעצם כן הופך אותך ללוחם מגן הגלקסיה…
אם כך…השתכנעתי. רות עבור.
