זה התחיל בצרחות והיסטריה שבא מהסלון "אין מצב שאני הולך לקיטנה מחר!!!!!!!!!!! אני לא מוכן!"
בית הספר שלו נסגר ביום חמישי ומאז היה בבית ומבחינתו בית הספר נ ג מ ר!
פתאום שמעתי בכי עמוק. עם דמעות ענקיות.
יצאתי בדיוק מהחדר השני ואמיר לחש לי באנגלית: "הוא מפחד".
אז מיד הבנתי.
נחמץ לי הלב כי לא הספקתי לעשות לו הטרמה ולדבר במדויק על הבאות. לתאם ציפיות.
זה קרה כל כך מהר מרגע שהחליטו שפותחים את הקייטנה.
ולא הספקתי
נגשתי אליו והתיישבתי בכורסא, בלי מילים. חיבקתי אותו. הוא התנגד.
בדיוק לשנייה.
ואז התמסר לחיבוק והבכי הועצם, לבכי עמוק, מהבפנוכו של הלב.
ורק חיבקתי.
כבר ידעתי.
זה מחול שדים שלמדתי להכיר עם במרוצת השנים.
נתתי לו לבכות, חיבקתי עמוק ואז הסתכלתי לו בלבן של העיניים.
אני: "אתה יכול לשתף אותי במה אתה מרגיש?"
יובל: "אני לא רוצה ללכת מחר. אני לא יודע מה יש בתוכנית ואיך יהיה"
אני: "אני מבינה. ואם הייתי מראה לך את הטבלה ששלחו עם הימים ומה יש בכל יום, זה יכול לעזור?"
יובל: "מה, עם סדר יום, מה עושים בכל שיעור? כמו שהיה בכל יום?"
אני: "כזה כרגע אין לי סדר יום מפורט כי זה קרה מאוד מהר. לא ידעו אם יפתח בית הספר מחר."
בוא נחשוב יחד מה יכול לעזור לנו:
*הדפסה של הטבלה כמו ששלחו (כללית ככל שתהיה)
# סנכרון עם הסייעת
* עדכון על התחושות והחשש ממחר.
* בקשה שתחכה לו בשער לפני זמן הכניסה כדי שייכנסו יחד לקייטנה.
* הכנה משותפת של שניהם בבוקר לסדר יום מפורט ככל שיוכלו.
#אני אחכה לך בשער בסוף היום.
"זה יכול לעזור?"
יובל: "כן, מאוד."
אני: "עכשיו איך אתה מרגיש?""
יובל: "עכשיו הרבה יותר טוב. תודה אימא".
שנים אחורה, היה מתנהל מופע אימים ולא הייתי תמיד מבינה למה. זה היה מתחיל בשנייה ורק מסלים.
בעיטות בכל מה שעבר לידו, מכה, זריקות מכל עבר מכל הבא ליד ועוד מיני התנהגויות מאוד לא מותאמות וכאלו שבעיקר הביעו תסכול.
תסכול מחוסר היכולת להביע את מה שהרגיש ולא הצליח לשים בתבניות של מילים.
תסכול שלי כי לא הבנתי. ממה שזה התחיל ואיך להתמודד.
חלק מהקושי השפתי והאוטיסטי הוא לא רק בלדבר או להשתמש באוצר מילים.
חלק מהקושי זה בשליפה ובעיבוד בין מה שהלב והגוף מרגישים (תחושות פיסיות של כעס, עצבים, לחץ, פגיעות) לבין השכל והסנכרון בניהם.
זה תרגול עמלני וכזה שמחייב התמדה מצדי כהורה/איש צוות לתמלל ולתווך את הרגשות האלו עבורו.
ללמד אותו ראשית להכיר בתחושות הפיסיות שעולות בתוכו, הכרה בהם ואז זיהוי והכרה במה שהשכל מספר לו.
האתגר הכי גדול זה החיבור בין השניים.
מעולם לא חשבתי שיובל יוכל להביע את עצמו ברמות כאלו.
בתור ילד שהתחיל לדבר בגיל 5.5 ורק לקראת גיל 7 היה ברור – לא העזתי לחלום שזו אפשרות.
והמשכתי להאמין!
כח האמונה הוא אדיר ובכוחו לנפץ כל תקרת זכוכית שרק תבחרו!
הרבה פעמים זה אנחנו שתוחמים את עצמינו לאפשרויות צרות, רק כאלו שאנחנו מכירים.
ומה אם יש עוד?
מה עוד אפשרי?
