"אימא את לא יודעת איזה יום עבר עליי"

הילד שלי חווה אותם על בסיס יומיומי.
נכון, אילו רגעים.
רגעים שמלמדים אותו כל פעם מחדש שלצד הקשיים, יש לו את היכולת בכל פעם להתעצם למולם
ולמצוא פתרונות יצירתיים.
שבוע עבר, הגענו לשיעור אנגלית פרטי.
זו כבר הפעם השנייה שהוא לא הסכים להיכנס. הצלחתי להוביל אותו עד פתח הדלת בהסכמה.
מול המורה, זה כבר לא עבר והשיעור בוטל.
הוא בכה ואמר: "אימא את לא יודעת איזה יום עבר עליי".
חיבקתי אותו ואת הדמעות ודברנו יחד על כל הרגשות והאפשרויות.
החלטנו שעד תחילת שנת הלמודים הבאה סיימנו עם ה"מטלות".
כל שנה, בחודש אוגוסט אני משחררת את ה"רסן" ומבטלת ליובל את כל הטיפולים, השעורים הפרטיים,
המטלות ומאפשרת בטלה מוחלטת. ללא רגשות אשם, ללא חשש. מבחירה מושכלת.
גם אני, בתור מי שמחזיקה בתהליך הזה – זקוקה למנוחה הזו.
המטפלים תמיד בלחץ, מנסים לשכנע שזה יוביל לרגרסיה ושחבל על הזמן.

ואני?

אני יודעת שגם המיינד, גם השכל, לא רק הגוף אלא גם המנטל זקוק לחופש. לבטלה.
בכדי להטמיע את מה שנלמד ונספג במשך השנה.

אז השנה קצת יובל הקדים את המאוחר.
בינתיים, חווים חופש וים.
בים, יובל יזם משחק ובקש שאצטרף, התחיל לסמן אותיות באנגלית ושננחש.
הוסיף מילים והחסיר אותיות שנשלים וכך יצא שהוא "לימד" אותי…
הוא מאוד אוהב ללמד ולהדריך ושנינו הרווחנו שיעור באנגלית.
מיותר לציין שהוא לא הרגיש שלמד ונהנה מאוד, צחקנו המון.

ובכן… המסקנות?
1. אפשר ורצוי ללמוד בכל מקום ובכל מרחב. בעיקר והכי טוב בעיניי זה תוך כדי החיים עצמם, עם מה
שקורה "כאן ועכשיו".
2. לאפשר זמן מנוחה ובטלה במהלך השנה ובעיקר בסופה. לשחרר את הפחד מרגרסיה. אפשרו זמן להטמעה.
3. תיהנו מהדרך. היא העיקר.

שתהא שבת מבורכת!