איך זה מרגיש לדעת שהבן שלי לא מרגיש שייך?

בהמשך לפרק הקודם, לא פחות חשוב מלספר על השיתוף והחוויה של יובל
אשתף אתכם בחוויה שלי, האישית. כאמא.
איך זה מרגיש לדעת שהבן שלי לא מרגיש שייך?
לא מרגיש שייך (כרגע) לשום דבר ממש.אז ברגע הראשון שהמחשבה עברה לי בראש, בלילה מתוך שינה.
זה הרגיש כמו בוקס בבטן, כמו בחילה שעלתה, הרגשה מבהילה.
נורא

ואז שמעתי קול בתוכי שאומר לי: ,"שומעת?! כרגע "
"שמעתי"-עניתי לעצמי. זה כרגע. זה לא מעיד על מחר או על עוד שנה.
זה רק כרגע מה שהוא מרגיש ע כ ש י ו.

נתתי לזה מקום,
למדתי לא לפחד כשהשדים שלי באים
כשיש כאוס בתוכי למדתי לא להיבהל מהתשובות הכנות שעולות בי.
אני מנהלת את הפחד, מניחה אותו בנוחות
ושואלת את עצמי-איך אני הייתי בגילו?
איך אני פוגשת ילדים מתבגרים?בכיתות שאני מנחה, ביסודי ו/או בחטיבה.
מה הקולות שהם משתפים אותי, בלי שהמורים שומעים
בהפסקות, בחדרי חדרים.
כמה הם מרגישים שייכים או שלא? חלק מקבוצת חברים קבועים.
וכשלא מרגישים שייכים – איך באמת מרגישים?

האמת, אשתף אתכם שזה מרגיש כמו רכבת הרים.
לא, האמת, אם אני מדייקת – רכבת שדים
לא עליי, על הילד שלי.

אני רק יכולה לומר לכם דבר אחד חשוב ממש – אני למדתי לא להיבהל.
להבין שזה חלק מהדרך שלו.
שהרי איך ידע שהוא ירגיש שייך, אם לא יחווה כשהוא לא שייך.
ואני יודעת, יודעת לבטח, שההתמודדות שלו היום מחסנת את מי שהוא עתיד להיות.
שמתוך החוסר של היום שהוא חווה, עוד ייצא משהו נפלא וחזק ואיתן.
זה לא סותר את זה שאני מפחדת.
מחזיקה את זה שכל המחשבות רצות לי בראש ובלב.
רק אני לא מאמינה להן.
אני לא יודעת מה יהיה ולא נופלת להטיות חשיבה של מה -אם-אז
ורק אז
אלא פותחת בלב שלי אפשרויות למחשבה אחרת.
למדתי עם השנים לסמוך על הדרך
לסמוך על התהליך
לסמוך על זה שיש לו שביל
ובזה שאני אכניס את הפחדים שלי, זה רק יבלבל ויציף.

אז אני מדברת איתו, מעלה מחשבות/סוגיות
ובעיקר מתמלמלת שזה ממש בסדר לא לדעת,
שלא ייבהל בעצמו מהמחשבות שלו, שלא יאמין בהכרח לכל אחת ואחת שבאה בדלת.
ושגם הוא יזכור שזה רק ככה הוא מרגיש ע כ ש י ו