יום הולדת 12 ליובל..וגם קצת לי

כמה ימים שאני מסתובבת מעורבלת, לא מפוקסת.
לא מבינה ומחפשת. מחפשת להבין מה קורה לי בבטן.
היה רגע אחד שהבהיר לי הכל. רגע בקבוצה
כשעדנה שאלה אותי: איך ידעתי לאן ללכת?
איך אני עדיין יודעת?
אני והיא אמרנו את זה יחד באותה נשימה – הוא מראה לי את הדרך.
כך גם עם ליווי הנכד שלה.
ואז הבנתי.
גם אני קצת חוגגת יום הולדת .
12 שנים של הליכה בתוך שביל שלא בחרתי (לכאורה),
מבואות שלא תמיד אני סללתי
12 שנים של פענוח יומיומי ולמידה בלתי פוסקת מהו הרצף
האוטיסטי
"הנורמטיבי"
המיטיב לי.
ליובל.
למשפחה שלנו.
למידה איך נעים בתוך רצף ועדיין בסוף חוזרים אל הסנטר.
מהו הסנטר? שלי, שלך, שלנו? יש כזה בכלל?
12 שנים של בחירה מחודשת בכל רגע נתון
של איזה הורה אני בוחרת להיות לו, איזה תפקיד אני בוחרת כן לעשות.
כששאלתי את עצמי איפה אני רואה אותך בעוד 20 שנה
כשעוד היית זאטוט קטן,התשובה הייתה לי ברורה:
שנעים לך בתוך עצמך, שאתה נינוח ואהוב ובטוח במקומך, על אף שונותך.
ראיתי לנגד עיני שאתה עצמאי ותורם למרחב בו אתה חי, שותף פעיל של החיים שלך
אדם שיוצר מעצמך.
מה יוצר? למי אכפת? מה שאוהב ליבך.
12 שנים אחרי, אני רואה את זה מתממש לנגד עיניי, בכל יום.
12 שנים של עבודת שטח, עומק ומחקר, רוחב ואורך,
שתי וערב עליך, על עצמי, על גבולותיי, על מה איתי.
מי אני בכלל?
12 שנים שאנחנו מתמודדים, בוחרים, מנהלים שיחות שאחרים בכלל לא מכירים.
12 שנים שאני לומדת אהבה ללא תנאי.
לא כמו של אהבה רגילה לכל ילד.
אהבה כשאין קשר, כשאין יצר וכשאין. בעיקר מתוך האין
יוצרת יש.
יוצרת הרים של אפשר מתוך ההקשבה החוצה לכל מי שאומר לי
ש"אי אפשר"אני יוצרת "איך אפשר".
12 שנים שכל מיומנות קטנה כגדולה, שרכשתי אי פעם בחיי באה לידי ביטוי ובעוצמה.
12 שנים שאני לומדת להגיד תודה לכל מה שבא ולומר לעצמי בלב: "הכל משתבש לטובה".
12 שנים שלמדתי לסמוך עליך, לאפשר לך להיות לי מורה דרך.
כמו רטיה ששמו על עיניי ובקשו ממני לצעוד בדרך שמובילה
לאן?
אני לא יודעת.
שמה אגלה בדרך?
אני לא יודעת.
האם אוהב מה שאפגוש?
אני לא יודעת.
למה אני נדרשת, אם כך?
לסמוך!
אני? חולת השליטה? מנהלת פרויקטים מצוגעת עם גאנטים ו7 מסכים במקביל!…שאסמוך?
על תינוק/ילד/נער?
שאני אסמוך?
כן, תסמכי.
על הבחירה שלך לבוא אליי. דווקא אליי.
מכל האנשים ומכל ההורים, בחרת לבוא אליי.
כמו כל ילד/ה מופלאים שלי. ליאם ואמה אהובים.
בחרת בי וסמכת עליי שאדע את הדרך.
וכשלא אדע, איצור אותה, אסלול אותה בדמי שלי, באמונתי.
אז כשהבנתי שיש לי מורה דרך שחררתי.

אהובי, אני כל יום עובדת על לשחרר עוד קצת.
ואני הולכת אחריך את הדרך. ואתה מראה לי, לכולנו מה השביל הנכון.
מה הסימנים מהיקום שזו הדרך, שיש לנו שביל ואנחנו יוצקים אותו ביחד.

ילד שלי, טוסט שלנו, כמו שאבא קורא לך(רק השנה הוא גילה שיש קהילה בשם #אוטיזמצחיק)
יום הולדת שמח ומלא אהבה.

שתמשיך לחלק מהקסם והשונות שלך עוד הרבה מסביבך
זה מה שאין לאף אחד!
וזה רק שלך