"אימא, את אימא טובה, את יודעת?"

שבוע שעבר, חמש וחצי בערב, ליאם בחדר, אני כבר מוכנה לצאת לקבוצה בבית שמש,
נשארה לי רבע שעה ⌚️. נכנסת לחדר, בדיקת דופק מה נשמע, חיבוק 💋 ונשיקה.
ליאם מחבק אותי חזק ואומר לי "אמא: אני רוצה להגיד לך תודה.
את יודעת איך אני יודע שאת אימא טובה?"
אני: "למה הכוונה?"
"את יודעת איך אני יודע שאת בוחרת טוב ומהלב ולא סתם?
"אני: "איך?"
"כי כל מה שדברנו שיקרה כשאהיה פחות במחשב, פתאום באמת קרה".
אני: "תן לי דוגמא"
"פתאום אני הולך שוב לגינה, גיליתי שחלק מהחברים רוצים להיפגש גם, כשאני הולך איתם פתאום אנחנו מדברים ולא במסכים, אני מבין כמה זמן בזבזתי על המסכים כשבעצם לא פחות כיף זה להיות בחוץ, אני עוזר יותר עם מיילו, מכין לפעמים יחד צהריים ובכלל אני מרגיש יותר טוב".
חיבקתי אותו חזק וזה ברור שהמחשב עדיין המשיך להיות בצד.
מה אני רוצה לומר לכם בזה?
הילדים שלי רגילים לשיח רגשי שכזה. זה לא הפתיע אותי.
מה בכל זאת הפתיע אותי?
שהוא גילה בעצמו את כוחות הקסם שלו לבד! הכל בא ממנו!
מתוך הגבול שאני כהורה שמתי לו אמנם, עם זאת אילו תובנות שהוא הגיע אליהן לבד!
הוא גילה אותן בעצמו, מתוך ההתנסות במצב החדש.
וגם שיתף, הדהד את המחשבות שלו החוצה ונתן להן קול.
אלו הם הכוחות המעודדים את הצמיחה שלו כאדם שיגדל ויפתח עמוד שדרה בעולם!
היכולת להתמודד מול החוץ (החברים, ההתמכרות למשחק, אין כוח לשיעורים)
ומול הפנים (הכוח הפנימי לשים גבול, המילה שלי היא מילה).
לדוגמא: הכוח להאמין בעצמי, הכוח להשתנות, הכוח להיות מלך ולא קורבן, יש לי את הכוח לשנות, הכוח לקבל גבולות ועוד.
עצם ה"גילוי" של כוחות אלו
וההזדמנות להתבונן בהם ולקרוא להם בשם, מחזק את הדימוי העצמי ואת היכולת לוויסות פנימי.
אילו אחת מהמטרות המובהקות שלי כהורה כחלק מההכנה לחיים.

זו הסיבה שבבית, אני משתמשת תמיד בשיח הרגשי, דרכו אני מעודדת אותם להביע באופן פתוח את מה שהם מרגישים וחושבים, מעלה איתם ביחד בשיח משותף את כל המחשבות שיש להם (וגם את שלי) וההתנגדויות, מצד שני, אני שומרת על הגבול מתוך רציונל שזה גבול שנועד לשמור עליהם ומשתפת למה.
יש משפט קבוע אצלנו בשיח: אני שמה לכם בגבול במקום שקשה לכם עדיין לשים אותו בעצמיכם, עד שאתם תוכלו לשים אותו עבורכם. זה שומר עליכם❣️.
השיח הזה מאפשר שיתוף ושיח פתוח גם במצבים ורגעים שמעוררים בדרך כלל ויכוחים וסערת רגשות , במיוחד בגיל הזה (11.5) שהחברים בפורטנייט נראים כמו כל עולמם.
במאמר מוסגר אציין שליאם כבר שבועיים וחצי ללא מחשב בכלל. השיח תמיד היה שכל עוד אין ירידה בלמודים, במעורבות בבית והוא עומד בגבולות שאנחנו קובעים מראש – המחשב מחובר. ברגע שהייתה ירידה ראשונה בלמודים, נעשתה שיחה עם המורה ביוזמתי ותיאום ציפיות אתו.
לקראת יום ההורים שהיה, קבלתי מייל נוסף שלא הגיש את עבודות החנוכה בכלל. פה כבר היה לי ברור וגם לו – המחשב מוסר. ניתקתי את הכבלים והמסר הועבר. ברגע שיעלו הציונים ואקבל מידע מהמורים שיש שיפור, המחשב יוחזר.
והילד שלי כמו שלכם..חכם..מגיעה יום למחרת בצהרים והוא חיבר את החוטים והתיישב למסך.
טוב, גם אמא חכמה…
הפעם המסר שוב הועבר וגם הרציונל רק שהפעם, קופסת המחשב נלקחה פיסית לחדרי.
ועכשיו כשהזום חזר, יש מחשב עד 13:00 😉

בתמונה – יום הורים בימי קורונה.

נגישות