אני לא שומעת כלום.פשוט כלום.

כבר שבוע וחצי זה ככה. העולם בחוץ מושתק עבורי.

שבוע וחצי שהתחיל בהתקררות פשוטה, נורופן ולעבודה, קצת יותר מיטה
דלקת בגרון באוזן שמאל, מתחילה אנטיביוטיקה ועוד יום עבר לו.
5 ימים לתוך ה"התקררות" מרגישה כאבי תופת בצד ימין של האוזן.
כאבים בסולם של 1-10, לפחות 15.
עוצמה שלא הכרתי. העצם, הלחי, הראש. כל צד ימין שלי בראש.
מוקד – כמעט מתעלפת תוך כדי מעוצמת הכאב, עירוי וזריקה ישירות לוריד כדי להפחית את העוצמות,
מיון ובכי היסטרי מול הרופא כי הפכתי ברגע לחירשת.

ובין המילים ההבנה שמשהו משמעותי מאוד קורה לי.

אני כבר למודת ניסיון, שכשהגוף שלי צועק הצילו,
זה מסמן לי שלא הקשבתי טוב. כלומר, ממש טוב.
יש רגעים שבהם הגוף עוצר אותי.
לא בעדינות.
לא בלחישה.
שם לי ברקס עם חריקה.

שבוע שאני לא שומעת כלום מבחוץ.
האוזניים סתומות, העולם מושתק באופן מוחלט.
רק שמתי לב, שכשאני מדברת –
את עצמי אני שומעת חזק. ממש כמו צורחת.
מבפנים.
מי שמבחוץ כמו ילדיי מסמן לי שאני לוחשת. וזה מאוד מוזר 😂

ובהתחלה נבהלתי.
כעסתי.
רציתי שזה יעבור כבר.

התחלתי לחפש תשובות. לא למה זה קרה לי.
אלא – לשם מה זה הגיע לפיתחי.
מה אני לא רוצה /לא יכולה עוד לשמוע.
למה דווקא הקול הפנימי שלי הוגבר וכל השאר מושתק?

כשיש “מסר שקשור לאוזן” זה סימן לעצור ולשאול:
האם אני באמת מקשיב/ה לעצמי?

ברוב השפות הרוחניות, האוזניים קשורות ליכולת לשמוע:
לא רק קולות – אלא אמת, מסרים, גבולות, וקול פנימי.

כשיש נוזלים – זה כמעט תמיד רגש שלא קיבל מקום לזרימה.
כשיש כאב חזק – זה רגש שלא מוכן יותר להידחק הצידה.

יש משמעות לצדדים:
אוזן ימין – העולם החיצוני, דרישות, ציפיות, תפקידים, אחריות, כל ה“צריכים”.
אוזן שמאל – העולם הפנימי, האינטואיציה, הנשמה, מה שאני מרגישה ולא תמיד אומרת.
הסתימות בשתי האוזניים אומרות: המערכת כולה אמרה: עצירה.

אם לא הבנתי בטוב, אבין כשכואב עד לעצירה:
הגיע זמן להקשיב לעצמי לפני שאני מקשיבה לאחרים.
לא להסביר, לא להצדיק, לא לטפל – קודם להיות.

הגוף מבקש כעת פחות רעש חיצוני,
פחות קולות של אחרים
יותר שקט כדי לשמוע אותי.

הנשמה שלי אמרה את דברה:
“אני לא יכולה יותר להישמע דרך כאב. אז אני מבקשת שקט.”

וזה אירוני כי שבוע קודם לכן הסתובבתי עם מילה אחת בראש:
פחדנית.

הרגשתי הכי פחדנית בעולם.
שמתה לעשות את הדבר הכי מדהים בעולם ויודעת שזה יקרה, עושה פעולות בכל יום ויום למען זה, ועם זאת,
הראש שלי סיפר לי: "את פחדנית".

כשהעולם מושתק,
אני שומעת דברים שלא נתתי להם מקום:
עייפות.
אמת.
גבול.

לא כל קול צריך להיכנס.
לא כל רעש ראוי להישמע.

לפעמים הריפוי מתחיל
כשאנחנו מפסיקים להקשיב החוצה
ומסכימים, סוף־סוף,
לשמוע את עצמנו.

כבר שבועיים ששמתי ברקס על הכל.
מתמסרת איכשהו לשקט ונותנת מקום לרעש הפנימי.
לומדת להקשיב. לא בכוח.
בחמלה רבה.

אני לא שומעת עכשיו עדיין כמעט כלום מבחוץ.
מזל שיש לי מכשירי שמיעה וזה נותן לי 20% בלחץ.
ובפנים – גם הכל עדיין הפוך לי.
וגם יש חלקים שמאוד ברורים לי.

אז אני עם זה.
ומה שזה יביא, זה בדיוק זה.

נ.ב.
ואני תמיד פחדתי על הקול שלי, שלא יאבד, כי זו העבודה שלי.
מי חשב בכלל על לאבד את השמיעה במובן של עבודה….הרי אני לקוית שמיעה כל כך הרבה שנים ומתמודדת ומסתדרת, מה הבעיה?!