רק שיחזיק.
אפשר להתנהל ככה חיים שלמים, מבלי לשים לב למחיר שמשלמים.
שנים שהחזקתי הכל עליי: הטיפולים של יובל, של ליאם, הרופאים, המעקבים, המטפלים,
צוותי החינוך, ההתלבטויות והפחד מקבלת ההחלטות הרות הגורל שנדרשנו לעשות.
החזקתי הכל בתוכי ושמרתי קרוב קרוב וחזק חזק,
שכלום לא ייפול לי בטעות.
כי כל נפילה יכולה להיות אסון ואיזו בחירה יש לי שם בכלל?!
היה רגע באוגוסט 2015 שנלקחה ההחלטה עבורי.
14:30 בצהריים, אני והילדים ביום הראשון לחופש הגדול שלי איתם.
עד ליום הזה המטפלת שהיתה הסייעת של יובל בגן היתה איתם.
היינו כל אותו הבוקר במשחקייה והחלטתי ללכת הביתה, שננוח מעט ואז נחזור לפגוש את הסייעת החדשה לשנה הבאה.
יובל בן 5.5 בעגלה (כבר עייף ומותש, לכן העגלה), אמה בת 2.5 מימין, מחזיקה בעגלה וליאם משמאל לידי.
בדרך לרכב, בעודי מחזיקה את העגלה, פתאום מחליקה ונופלת על הקרקע, צורחת מכאב.
מסתבר שכף הרגל התנתקה מהרגל. כן, כן, יש דבר כזה!
צרחתי מכאב, בכיתי בעוצמה, בין הרכבים דבר ראשון שעשיתי צרחתי: "שמישהו יזמין דחוף אמבולנס"!!!
אמה בכתה כי נבהלה, יובל המשיך לבהות בעודו יושב בעגלה, ליאם חיפש למי לקרוא לעזרה.
הגיע מבוגר שהתלבט אם להזמין אמבולנס, צרחתי עליו, בעודי בוכה "אני אשלם, אל תתלבט, אני מתחננת, תתקשר"
אני מייד הבנתי מה קרה לי. הרגשתי כאבים שלא ידעתי קודם מעולם, כולל בלידה.
דבר שני היה לבקש מאימהות שהתאספו סביבי, להתקשר לאסתי הסייעת שאמורה היתה לפגוש אותנו ב16:00
שתגיע לקחת את הילדים אם היא יכולה. אחלה היכרות ראשונית.
הגיע אמבולנס, נתנו לי מורפיום ופינו אותי לבית חולים.
אסתי אספה את הילדים ולשם הגיעה גם אחותי.
על מיטת המיון פתאום שומעת מלפניי דמות שמסתובבת וצורחת עליי: "כליף, סתמי!".
זה היה חבר ילדות שלי שהיה רופא תורן ולשמחתי לא הלך הביתה עדיין.
אוהד הבין מהר מאוד את חומרת המצב, כשהמורפיום השפיע והצלחתי להסדיר נשימה,
הוחלט שנפנה לביטוח הפרטי לצורך ניתוח ראשון מבין שניים.
תוצאת הנפילה: שבר של 3 מקומות בקרסול ימין.
אזדקק לקיבוע של חלק מתכת גדול ו10 ברגים באורך אצבע כל אחד. לכל החיים.
אקצר את הסיפור הארוך:
3 שברים בקרסול, 2 ניתוחים, החלמה, חודשיים על כסא גלגלים בלי היכולת לקום לשירותים,
8 חודשים על קביים ויותר משנה שיקום ופזיוטרפיה בין 2-3 בשבוע.
זה היה המחיר ששילמתי על זה שלא עצרתי.
כשפתחתי את העיניים מהניתוח הראשון, הדבר הראשון ששאלתי היה:
"אני אצליח ללכת שוב?"
ענו לי שכן, שעוד ארוץ.
לקח לי יומיים להבין לבד שזה לא קרה סתם.
שזו עבורי מתנה והזדמנות ענקית לעצור את המירוץ.
הבנתי ששום דבר ואף אחד לא היה יכול לעצור אותי.
זה לא שלא היו ניסיונות רבים בדרך.
רק שאני לא הקשבתי. הדפתי. ולא עצרתי.
עד שהיקום עצר אותי בברקס….על 200 קמ"ש.
וזה כאב, אוי כמה שזה כאב.
מהרגע הזה כל שכנה שרק רצתה לבשל, לנקות, לסדר, לקחת, להחזיר…מה לא?!
התשובה היתה: "כן"!
הבית הפך להיות כמו קיבוץ ועבורי, זה היה שיעור עוצמתי.
סוף סוף הצלחתי לשחרר ולהיעזר.
וזה לא שהיה לי קל. אבל לא היתה לי ברירה, גם כשעוד ניסיתי הבנתי שעם רגל אחת מגובסת עד הירך זו משימה בלתי אפשרית.
זה איפשר לי ללמוד שאפשר גם אחרת.
זה היה שיעור משמעותי וכזה שהיה רגע מכונן.
לא חזרתי להיות אותה שרון מאז.
כי למדתי בעצמי שאפשר אחרת.
למדתי לזהות מתי אני עמוסה וכבר לא רגישה. לעצמי, הכוונה.
מתי אני לא רואה אותי.
ואז למדתי להקשיב לי. גם לי.
מצאתי שכשאני קשובה לרגשות שלי, מדברת את עצמי
כשאני עוצרת לשאול אותי: מה יכול לתמוך בי?
אני נושמת. מבטאה, מרגישה וחזקה, אני הכי מיטבה לי, למשפחתי.
אני מדויקת הרבה יותר ונגישה.
דרך זה, אני גם מעניקה לילדים שלי את המודלינג הכי מיטבי שאפשר.
גם בא לך לפעול אחרת?
ללמוד איך אפשרי עבורך להרגיש, מבלי לפחד שתשארי עם זה?
זו הסיבה שיצרתי עבורך תכנית ליווי שהיא מעטפת מלאה – ריגשית, מקצועית, קבוצתית ואישית.
התכנית תאפשר לך 3 חודשים של שותפות במסע תמיכה וצמיחה אישית ומשפחתית.
ב2.5 ייפתח תהליך ליווי פרונטלי, עוטף ומדהים של 3 חודשים! מתחילים בערבי שלישי באבן יהודה
אחכה לכם עם קפה ועוגה 
לפרטים והרשמה: https://sharonkhasson.wixsite.com/merimim
אל תשארי עם האופציה הראשונה יותר לבד!
מקדישה לכולנו את השיר של שירי מימון: "אמא"
https://www.youtube.com/watch?v=k5Gw5Z8-Vjk
"מחביאה עוד דמעה בגוף של לביאה
אמא גיבורה
איך היא מסתירה
שקשה,
שהיא שוב הגיעה לקצה שלה.
היא לא מגלה
גיבורה
והגלימה שלה קצת נקרעה"
