"אני לא רציתי את זה ככה. וזה שעקבת אחרי נעם ורצית לעשות את זה ככה, זה לא מה שאני רציתי."
ערב הבר מצווה, שיחה עם ליאם במיטה.
"אם זה היה תלוי בי הייתי עושה באולם או מסיבת בריכה".
התכווץ לי הלב.
זה לא פעם ראשונה ששמעתי אותו אומר את זה וידעתי שמצד אחד יש אמת במה שהוא אומר.
מצד שני, זכרתי למה החיבור בין מה שנעם עושה כ"כ מדויק לי עם האופי של ליאם
ולמה בחרתי דווקא אותו מכולם. למה דווקא זה האופן שבחרתי שכמשפחה נחגוג.
"יש דברים שהורים יודעים ממרום גילינו ואתה עוד לא מבין.
זה בסדר, אני מבינה מה שאתה אומר. יכול להיות שהיינו יכולים לעשות את זה אחרת.
תסמוך עליי בבקשה. אני לא סתם בוחרת".
לא יכולה לומר שזה לא ערער אותי לרגע או לפחות גרם לי הרהורים,
עם זאת, אמרתי לי בלב שנכון לכרגע זה מה שיש והרי אנחנו כבר מומחים ב#לעבוד עם מה שיש.
אני מאמינה בכל ליבי שהוא ייהנה.
זו גם התשובה שנתתי לו.
בחמישי 29.9 חגגנו לליאם בר מצווה בצפת.
רק המשפחה הגרעינית. אחים, אחיות ואחיינים משני הצדדים.
אה, וכלב חמוד אחד 
44 אנשים סה"כ עלינו באוטובוס יחד. לצפת.
11 חודש לאחור – הראש שלי עבד שעות נוספות.
2 משפחות שונות מאוד, חלק דתיים, רובנו חילוניים.
אני גדלתי וחונכתי בבית על טהרת הדת. הדת היפה, המחברת, זו שמאחדת לבבות.
כשאבא שלי רצה לחזור בתשובה שנה אחרי שאימו נפטרה.
אני זוכרת את זה עוד כילדה, היה פיצוץ אחד ענק.
אבא שלי התייעץ עם אחיו עזרא והוא חזר עם תשובה:"שלום בית קודם לכל. גם לדת.
תעשה הכי טוב שאתה יכול ואל תוותר על אשתך. זה הבית שלך".
ככה אבא שלי בחר מאז.
וזה בין היתר, מה שהשאיר אותנו, הבנות כל השנים מאוד מחוברות, אליהם, אל מנהגי הדת.
אני ואמיר מגיעים מרקעים שונים והיה חשוב לי שכולם יהיו שותפים, אמנם יגיעו כאורחים
ועם זאת, ירגישו שייכים.
גם יובל שמאוד קינא בכל התהליך שליאם עבר.
המחשבות שלי שקופות בעיניי אחרים, אילו לא שיחות שאני מנהלת עם אנשים. זה ביני לביני.
רציתי טקס מכבד, שגם אני כאימא אוכל להשתתף וגם כל שאר ילדיי.
היה חשוב לי שהשבט הנשי שבחיי ייקח בו חלק.
כמו שבחיי היומיום הנשים שבחיי לוקחות חלק בגידול הילדים שלי,
ככה היה חשוב לי שיקחו חלק בטקס החניכה שלו, במעבר מילדות לבגרות.
זה חלק מהותי עבורי.
בלב שלי חלמתי שדוד שלי עזרא, אחיו הכי קרוב של אבי-ילווה את ליאם וילמד אותו את שלבי הקריאה בתורה.
חיפשתי לב מחבר וגיטרה לשמח ומצאתי את נעם.
11 חודשים קודם לכן סיכמתי עם נעם בוסקילה שהוא יערוך את הטקס, ידעתי מההיכרות של הרשת את מה שהוא עושה
ומה שלא ידעתי זה את אופי הטקס שהוא עורך בתוך בית הכנסת.
מכיוון שזה טקס ולא יום שבת, המנהג עתיק היומין בבית הכנסת בצפת "אבוהב" בן 600 שנה שבחרנו,
הוא ש8 גברים משמעותיים בחייו כורכים לנער את הנחת התפילין ו8 נשים משמעותיות בחייו מסירות ממנו את התפילין.
ליאם לא הסכים שנערוך את הטקס כך בשום מצב.
הנחתי לזה ועדכנתי את נעם שזה המצב ושיזרום עם ליאם.
מבחינתו , הוא לא הסכים שמישהו ייפגע מזה שלא יבחר בו וזו הייתה אחריות כבדה מדיי עבורו.
הבנתי לליבו.
כשנכנסנו לבית הכנסת נעם בגדולתו הצליח לשכנע את ליאם שזה טקס חשוב ושזה הרגע שלו.
לפחות 10 פעמים ליאם נגש אליי בתוך השמחה ולחש לי באוזן:
"אמא תודה! אני כל כך נהנה, כיף לי ממש, את צדקת".
היה חשוב לו לשתף אותי שהחברים נהנים ושהאוכל היה לו ולהם ממש טעים, שהוא לא חשב שככה זה יהיה".
סוף יום, סיימנו בארוחה בחוות בת יער.
היה מרגש במיוחד וליאם נהנה מאוד עם כולם.
התודות היו בעיקר על הזכות לבלות יום שלם ביחד כמו שלא יוצא אף פעם.
אני כבר יומיים עם פרצוף ברצפה, לא מוצאת את עצמי
לא מצליחה להזיל דמעה אבל בפנים מוצפת ולא רגועה.
כולם חושבים שהמרכז להורות מיוחדת הוקם בהשראת יובל.
מעטים יודעים שהכל התחיל בזכות ליאם.
13 שנה אחורה אמא צעירה לילד לקוי שמיעה חולה רוב הזמן.
מי חלם שנהיה ככה כאן 
תודה לך ילד יפה שלי, מלך העולם 
