אם חשבתי שכל החזקות שלי היו מבוזבזות במסע הזה… עם השנים גיליתי שלא בזבזתי כלום.

מה אם הייתי נותנת לך רשות לחלום על פיסת נייר..
מה היית כותבת?
היית חולמת?
את יכולה לדמיין מה היה יכול להיות אם….?
אם היית נותנת ללב שלך לטייל על הדף, לכתוב את כל המחשבות שלך בלי להקשיב לשכל.
מעניין מה היית כותבת על הדף.
זו שאלה כל כך גדולה, שלא תמיד הרגשתי רשות לחשוב אותה
מה אם היו אומרים לי…
הייתי מעזה?
לשים על הדף את כל משאלות הלב שלי והמחשבות הכי כמוסות.
כמו שאני תמיד טוענת, הדף סופג הכל.
את כל הפחדים שלי, המחשבות, ההתלבטויות, סופג הכל.
גם את החלומות.
האם הייתי אז נותנת דרור לכל החלומות שלי?
אני יכולה להעיד על עצמי שבשנים שאחרי האבחון של יובל, לא חלמתי.
החלומות שלי כמו התנדפו מעל פני האדמה.
השטיח שהרגשתי שהוסר מתחת לרגליי, הצליח להעלים גם את כל חלומותיי.
והיו לי חלומות, האמינו לי, ידעתי מה עד גיל 60 אני הולכת לעשות.
אז ידעתי.
בכל פעם שניסו לדבר איתי על חלומות או מה השאיפות שלי,
תמיד ידעתי לענות מאוד בביטחון לגבי העתיד של יובל ולאן אני מכוונת אותו ….
אבל …. שאלו עליי בכלל.
זה היה נראה לי מוזר.
להתעסק בעצמי בזמן שהילד שלי "מוגבל", מטופל.
איך אפשרי הדבר?
אני זוכרת את התחושה שהגשר שראיתי לי תמיד באופק נשבר.
כמו  בסרט מצויר, לבנה לבנה התפוגג לו הגשר מעל נהר.
ונשארתי עם חוט כזה תלוש, לא קשור לשום דבר.
זו תחושה  של אבדון, של אובדן.
של דרך שנגמרה.
כמו בטטריס יש שלט נאון GAME OVER.
חמש שנים לקח לי לחזור להסכים להרגיש, להסכים לדבר את עצמי.
זה התחיל בצעד. צעד אחד. הסכמתי להפסיק להילחם. מתוך הייאוש.
קבלתי החלטה שזהו. שאני לא נלחמת בזה יותר.
שאני מסכימה להודות שאני בדכאון, שאני זקוקה לעזרה. על אמת.

עדי אברהמי כתבה על זה שיר:
"…. וזה מתחיל בצעד
זה מתחיל בחלום
זה מתחיל באזור בבטן
שתמיד ממשיך לנשום
זה מתחיל ממני
וממשיך אליך גם
זה מתחיל בדיוק בפחד
שניצחתי לא מזמן
זה מתחיל מדמיון
וממשיך למציאות
זה האומץ להפוך את הקשיים להזדמנות".

זה קורה לי הרבה, שכשפוגשים אותי, מניחים שרואים מוצר מוגמר (טוב ממש לא מוגמר, זה רק נראה ככה מהצד)
ומניחים שתמיד הייתי ככה.
אז נכון, אני זו אני ואני חזקה ובטוחה ומאוד קשובה לעצמי ומביאה את עצמי לידי ביטוי,
אבל האמת היא ששנים לא הצלחתי להתנהל ככה.
הצלחתי כל עוד הייתי בתפקיד – בתפקיד המתכללת של יובל, בתפקיד מנהלת פרויקטים בהייטק,
בתפקיד המדריכה/המנחה.
אבל בתפקיד של עצמי, הייתי חסרת בטחון ובעיקר לא מאמינה.
לא מאמינה שייצא  ממני משהו בכלל.
כמו ויתרתי מראש, בשל הטוויסט במסע.
אבל הנשמה שלי לא ויתרה עליי. על הדרך שלי בעולם.
בדיעבד, אני יודעת לומר בביטחון:
לא בזבזתי אותי לחינם.
אם חשבתי שכל החזקות שלי היו מבוזבזות במסע הזה,
שהיכולות שלי והתארים שעמלתי עליהם היו לחינם ומה ייצא ממני עכשיו….
עם השנים גיליתי שלא בזבזתי כלום.
שלמעשה, השתמשתי בהם בפנים, מתוכי, בכדי לקדם את יובל.
ואז גם אותי.
גם אני חלק מהמסע.

שלו. שלי.

אם המילים שלי מצאו אותך, תדעי לך, שגם הגשר שלך נמצא.
אני יודעת שכרגע זה בלתי נראה. ככה לפחות את מרגישה.
אני כאן עבורך להיות כוון הדרך,
בוב הבנאי אם תרצי בכדי לסלול איתך את הדרך.
אלייך.