יובל הלך לאיבוד באילת!

הגענו לאילת לחופשת קיץ קצרה.
אחה"צ מאוחרות, נכנסו לקניון, עלייה בדרגנוע עם יד ואז שניה. פשוט ענין של שניה!
אנחנו פנינו ימינה והוא ראה דוכן ג'אג'טים משמאל ופשוט הלך.
לקח לי רגע להבין שהוא לא לידי, לא מאחוריי, לא ליד אמיר או ליד גיסתי.
לקח עוד רגע להתפצל וכולם מחפשים. 15 דקות שבהם נעלמה לי שנה מהחיים. ככה. שנה.
כמה טיפולי ניו אייג' מקדמים…
15 דק שיובל נעלם במקום הומה אדם. ואני מאבדת שנה.
נלחצתי, מודה.
זו לא הפעם הראשונה בחיי. ולמודת ניסיון אני יודעת שיובל נאלם קול כשזה קורה לו. כשהוא קולט שאנחנו לא לידו, הוא נלחץ. הפרצוף שלו נהיה קפוא וכשמישהו כבר קולט אותו וניגש אליו הוא מיד מתחיל לבכות, בלי יכולת לתקשר.
7 אנשים מפוצלים ברחבי הקניון מחפשים אותו, קוראים לו בקול, השומרים כבר קבלו תמונה שלו בסלולריים ואני מתחילה להילחץ.
נערים עזרו לו שאלו אותו שאלות מנחות, עודדו אותו שהוא אלוף ושהם איתו עד שנמצא.
והוא נמצא.
תודה לאל.
כמה טוב שיש נערים ערניים, אחראים.
עכשיו כבר יש לו פתק בכיס עם הטלפון שלי.
בטיולים בחו"ל תמיד יש לילדים צמיד עם הפרטים שלנו מודפסים.
אתגר זכירת המספר שלי עדיין בעיצומו לצערי.
ואני חוזרת לנשום.

כששואלים אותי באיזה תפקוד הילד שלך?
כמעט על בסיס יומי,
אני עונה – תלוי מתי, באיזו עונה בשנה, באיזו שעה ביום, אחרי טיפול/לפני טיפול, אחרי האוכל או אחרי שינה, אחרי/לפני בריכה, כי אז מווסת יותר או פחות. הרבה פחות. כמו עכשיו, כשמרוב עייפות, הוא לא מווסת בשיט, הראש והגוף שלו כבר על ענן. והוא לא שם לב מה קורה לו.
היכולת להרגיש את הגוף שלו אובדת ממנו ברגעים הללו.

#אוטיזם מיי אס

נ.ביובל בבריכה עושה מדיטציה…..תפקוד גבוה אההה