אני שואלת אותך כי אני מוצאת שאני שואלת את עצמי את זה כל בוקר.
לא תמיד התשובה כל כך ברורה לי.
בשבוע האחרון, אני מוצאת שאני מתמלאת חורים. חללים, חללים.
מעין ריקנות, חוסר בתכלית.
ביום שישי החלטתי מתוך שינה, בחצי מצב ערנות, שאני מפסיקה למלא את החללים האלו. כרגע.
שאני בוחרת במודע להשאיר את החללים האלו ריקים.
כשיתאפשר ואצליח, אבדוק מה יש בחלל הזה, כדי להבין קצת בעצמי.
כאדם משימתי, יש לי נטייה למהר ולמלא את החללים, להתמלא במהירות ולהניע אנרגיה חדשה.
האמנם?
האמנם זו אנרגיה חדשה?
או שמא זו אותה אנרגיה שמתחלפת לה לרגע באנרגיה ישנה. שאלה.
אין לי תשובה.
אני רק יודעת לומר שמה שעבד עד כה, לא עובד לי יותר ומבחירה. להסכים לא לדעת.
זה משפט שמהדהד בתוכי כבר כמה ימים. פגשתי במשפט הזה לפני כשנתיים,
כשהתחלתי את דרכי כעצמאית.
כל חיי פעלתי הפוך מהמשפט הזה. הייתי מוכרחה לדעת תמיד, להיות זו שיודעת, להעמיס עצמי בידע ומידע, בחקירות בלתי פוסקות של שאלות כמו למה, כמה, איך ומה?..נו, כל חיי בעולם ההדרכה.
כשהגיע אבחון האוטיזם של יובל, זה ריסק בתוכי הרבה מאוד דפוסי חשיבה, התנהלויות חיצוניות ופנימיות. וזו הפעם הראשונה בחיי שאז כבר הבנתי, שאני לא יכולה לדעת הכל.
יש משהו בידיעה שאני רואה רק מה שאני רואה עכשיו. אני לא רואה מה שאני לא רואה.
אני חשופה למה שאני מסוגלת להכיל בו ברגע ותו לא.
בחרתי להחליף את סימני הקריאה לסימני שאלה, למדתי להשאיר 3 נקודות ולשאול שאלה פתוחה.
לא לצפות לתשובה. היא תמיד ממילא מגיעה.
כשאני פנויה ומסכימה לראות. למדתי להרגיש את התשובה.
בשנתיים האחרונות אני מתרגלת להקשיב מהלב לקול הזה שאומר לי: תסכימי לא לדעת…
קצת כמו בשיר של זהר ארגוב:
"יש דברים נסתרים
לא נבין לא נדע
נעשה גם דברים
שנראים בלי סיבה
לא צריך כל דבר
לחקור ולשאול
לפעמים גם מותר לא לדעת הכל
אל נבקש סיבה לכל צעד
אל נבקש לדעת כל סוד
יש לפעמים שסיבה לא נודעת
אל נתייאש, אל נפסיק לצעוד
אל נבקש הכל לדעת
אל נסתקרן לגבי המחריש לפעמים שסיבה לא נודעת
יש לפעמים שנסתר הדבר"
אני מסכימה להרגיש. להרגיש את החללים שנמצאים בתוכי ולתת להם מקום.
להכיר בנוכחות שלהם בחיי, בתוכי. להגיד להם שלום.
אני לא רצה למלא, לחדש.
אני רק נשארת ומסכימה להרגיש.
את החוסר, את הריק. את חוסר ההבנה, לפעמים גם את חוסר ההסכמה.
המשפט הכי חזק שעלה בתוכי הבוקר:I DIDN’T SIGN UP FOR THIS
זו תקופה שאני נדרשת, כמו רבים מאתנו להיות מן שכלול של מורה, אופה, שוליית הקוסם, מנקה, מעסיקה, מרפאה, אימא, אישה, אני לעצמי ועוד מיליון תפקידים שלא בקשתי לי.
לפעמים זה מרגיש כמו תחנה ללא מוצא.
אני אלופת מציאת הפתרונות לכל מצב. בשנייה אני מייצרת עשייה.
אז לא אהובה, הפעם, לא.
בעצם כן.
תסכימי להרגיש. להרגיש עייפה, שמחה, עצובה, מרוטה, חנוקה, מתוקה, מצחיקה, מבליחה (רעיון אחד או שניים), להרגיש את כל המנעד שחובק אותי מכל הבא ליד.
אני יודעת מה ממלא אותי, אני יודעת מה מחזק אותי, מה עושה אותי שמחה.
אתמול נסעתי שעתיים ברכב, עם מוסיקה טובה, שלי. לבדי, היו הרבה רגעים של שקט מוחלט, אני והכביש, בתוך הרכב. וזו תרפיה בשבילי והסכמה, להיות בריק, ליהנות מרגעים של מחשבה נקייה, של שירה מצחיקה ואהבה עצומה.
אהבה לעצמי, למה שמרפא אותי. אני מפרקת ובונה, מפרקת ובונה. לא מבינה ורק משחקת לי בצורה החדשה. אני מרגישה הר של רגשות, בעוצמות משתנות. רגעים של עצבות ושמחה, מהולים בחוסר הידיעה מה יוליד יום וכמה זה משפיע לכולנו על משהו בבסיס היסוד.
תאהבי אותך ?
