אז תדעו.
אני אמא גאה. לא לאוטיזם. אני אמא גאה לילד אדיר, שלמרות ועם האוטיזם המחורבן – מצליח, עובד קשה קשה וקשה, פי כמה מכל ילד אחר שאני מכירה או מבוגר.
יש לי ילד שאני כ"כ גאה בו. הוא מאובחן עם אוטיזם.
לא בחרתי להיות אמא מיוחדת, לא חלמנו להיות משפחה מיוחדת..כל המשפחות מיוחדות, לא? שתגיד אחת שלא…
אבל…האוטיזם בחר בילד שלי. הילד שלי בחר בי.
בחר במשפחה שלנו שתלווה אותו במסע שלו.
אני אמא גאה, כ"כ גאה, בעוצמה של הילד שלי. במבט עיניו אני מבינה שהוא יודע. יודע שהוא אחר, שמשהו בו שונה. המבט שלי מחזיר לו שזה מה יש ועם זה מנצחים.
אנחנו עובדים קשה כל יום וכל לילה וכל שעה ביום אנחנו מכירים מאחור, מלפנים ומכל צד אפשרי.
אני אמא גאה.אני מספרת, משתפת, מסבירה, מוקירה על כל התקדמות, קטנטנה כגדולה,לא מתביישת, אין במה.
תשאלו אותי מה החלום שלי? מה אני הכי רוצה.
אני רוצה שיידעו.שיכירו מהו אוטיזם. שלא יתרחקו.
דקה קודם למפגש שלי עם האוטיזם, לא ידעתי מיהו. קישרתי לפיגור שכלי, למגבלות אחרות לחלוטין.
בורות היא ברכה לפעמים. במקרה הזה, הבורות היא זו שתפגע בבן שלי, במשפחה שלי.
כשהוא יגיע לבית ספר ואולי יצחקו עליו,שלא יבינו אותו.
שאתם כהורים תסבירו, תשתפו, תראו דוגמא לילדים שלנו. כשהילד שלכם צוחק על ילד אחר בגלל לקות, כי הוא לא ברור בשפתו, כי הוא עושה תנועות או קולות מוזרים, תדברו איתו על זה, שזה לא תמיד בשליטתו, שזו לא מחלה. ואל תתרחקו. אל תתרחקו ואל תרחיקו אותנו.
היום בכל בית יש משהו למישהו, אז זה לא אוטיזם. תגידו תודה לאל. אבל זה מרגיש אותו דבר כשלא מקבלים את הילד שלכם.
בסופר כשאני איתו והוא בהתקף והחליט שהגבינות במדף הראשון הכי נגישות לו אז כולן מוטחות לכל עבר. ועומדת אישה מבוגרת מאחורי בהלם (טוב מסכנה, בכל זאת. לא מחזה שרואים בכל סופר, בכל יום)..אם תהיו פעם ליד, תגשו אליה, תלחשו לה באוזן שזה לא בהכרח אומר שהילד שלי לא מחונך. שתביע קצת חמלה, שבמקום מבט זועם וריק בעיניים, הרבה יותר יעזור לי אם רק לא תסתכלו או תשאלו במה אפשר לעזור. אפשר. אפשר, תעזרו. יש לי שני קטנים נוספים איתי, תסתכלי עליהם שניה בשבילי עד שיירגע.
זה מה שאני רוצה.
ואני רוצה להגיד תודה למשפחה שלי המדהימה, לבעלי ולשני האחים המתוקים והאמיצים, לחברים שנשארו – אהובים שלי, לעבודה הכי טובה שיכולתי איי פעם בחיי לבקש, למנהלים המהממים שלי (כן, קרן, זו את), להורים שלי, לחמתי, לאחיות שלי, לגיסות, האחיינים, לצוות שילוב מס' 1 בגן, ולי- אני אומרת תודה לי.
תמיד אני אומרת לו שאני והוא מקבלים מדליה בסוף מאמץ. זה כמעט על בסיס רגעי…זה לא נגמר.
זה מאמץ סזיפי, מייגע, מעצים ובעיקר ותמיד משותף. לעולם אני בשבילו ולמענו ולכל החיים. אנחנו אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד.
משפחה קטנה ומטריפה…חחחח
אז עכשיו אתם כבר יודעים? יאללה, תתחילו להפיץ!
