"אני החלטתי שאני רוצה להיות כמוך! מה צריך כדי להיות שרון?"

אני זוכרת את הרגעים האלו שבכל פעם כשהייתי מסיימת להנחות קבוצה בamdocs, הייתי נכנסת לחדר המנהלת שלי – קורנת, זורחת כמו השמש 🌞
ומחייכת חיוך מטופש שלא ירד מהפנים שלי…לפחות עד היום למחרת.
אני שבויה בתוך הקסם הזה שנוצר בתוך המרחב ואפילו שזה היה במקום העבודה והתכנים לכאורה היו לרוב "עסקיים", בדרך הטבע עולים גם לא מעט תכנים אישים.
כי קבוצה מורכבת מאנשים!
אני זוכרת שיום אחד בתום הנחייה בקש לדבר איתי אחד המשתתפים, הוא היה מנהל כבר כמה שנים ועבר מס' תפקידים. הוא פתח את השיחה כך: "את לא מבינה מה את עכשיו עשית! את שינית לי את החיים!".
אני: "מה? איך? …תסביר".
"אני הבנתי שאני רוצה להיות את! אני הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בשאר החיים שלי".
אני: "אני? למה הכוונה?"
"התבוננתי בך בכל הזמן שהיינו בקבוצה ואני מבין שמה שאת עושה זה מה שאני רוצה לעשות כשאהיה גדול. ואני כבר גדול ואני כבר מנהל, אז מה נסגר? אבל אני מבין ברגע אחד שהתשוקה שלך וכל מה שאת עושה ואיך שאת עושה את זה, פתאום פתחו בי צהר למשהו שהיה פעם שם קיים!!!"
והוא המשיך… "הדחקתי אותו ולא נתתי לו דרור. ואני עושה קצת הדרכות, פה ושם, מחפש הזדמנויות להיות בפרונט ולהשפיע אבל זה לא שם".
השיחה המשיכה למעלה משעה והוא הודה לי והלך.
שבוע אחרי אני מקבלת הודעה במייל: "שרון, תודה! אני פועל בכדי לעבור לתפקיד חדש, מחפש תפקיד שיאפשר לי לעשות את מה שהלב שלי נקרא".
זה קרה לי בשבוע שעבר שוב, לא ייאמן! 💁‍♀️ מקבלת שיחה באמצע היום ממס' לא מוכר:
"הי, זו שרון…מההרצאה בבית דגן?"
"אני: כן, עם מי אני מדברת?
"נעים מאוד, שמי ____, השתתפתי בהרצאה שלך לפני כמה שבועות ולא היה נעים לי מאז להתקשר אבל את לא יוצאת לי מהראש. החלטתי שאני חייבת לנסות', לא הייתי בטוחה איך תגיבי אז נמנעתי עד עכשיו".
"אני החלטתי שאני רוצה להיות כמוך! מה צריך כדי להיות שרון?"
"טוב, מודה, נחנקתי לרגע, זה עוד לא קרה לי ככה, ישיר, מביך ובעיקר לא ברור למה הכוונה. ולקח לי רגע להיזכר במי מדובר, כי הרי הייתי שם רק שעה…
אז שאלתי.
והיא ענתה שלא התכוונה בכלל להגיע להרצאה, שלא חשבה שתוכל לקבל עוד מידע כי כבר היא אימא מיוחדת מנוסה, שהיא מאסה בעוד "הרצאה" ופשוט מאוד – למה?.?
אז בקשו ממנה והיא החליטה לבוא.
כעבור 10 דק' מתחילת ההרצאה, זה קרה:"הקשבתי בשקיקה, לסיפור חייך , למסע, לאופן שבו אני מתבוננת על הדברים, על הכלים הרבים, על כמה אפשרויות את מציעה וכמה אני בעצם לא ממש מכירה".
היא שיתפה שנותרה מרותקת ובעיקר מופתעת שמשהו אצלה בפנים השתנה. היא הרגישה את הרצון המודחק שהחזיקה כה חזק לעשות שינוי בדרך שלה. היא מכירה מקרוב מאוד את החינוך המיוחד ומרגישה את השחיקה, הלב שלה מבקש שינוי והתחלה חדשה, להביא את העוצמות שלה ויכולות ההדרכה. את הניסיון והדרך.
שמחתי לשמוע שהוצתה בה התקווה מחדש! שהיא לא מוותרת על עצמה.
דברנו על מה יכולות להיות הדרכים. מה האפשרויות שמתאימות לה למול השפע שיש בחוץ לעולם הלמודים להציע.
היא נבהלה וכמעט נסגרה חזרה.
ואז הצעתי לה:
"את רואה מעבר לגשר, נכון? את כבר מרגישה איך זה יהיה להיות שם?
זה נראה לך בלתי אפשרי ברגע זה.
בואי נתחיל לבנות את הגשר.
מה כן? מה כן כבר עכשיו? עם מה אפשר להתחיל בכדי להקים את הגשר? פיסה אחר פיסה.
כבר בשלב שבו את בונה את הגשר, השינוי נבנה.


להיות בתפקיד המטפל, מנחה הקבוצה זו לא הדרכה.
את צריכה ראשית לעבור דרך החסמים שלך, הפחדים, האתגרים, התהומות וההצלחות שלך.
זה לא קסם, זו עבודה פנימית מורכבת ויסודית ובעיקר מאוד מתגמלת.
זה לא לקחת קורס תיאורטי שמסביר על התפקידים בקבוצה.
זה לקחת על עצמך תפקיד מהותי, של להיות שם בשביל אחרים, לעשות הפרדה במעורבות הרגשית.
זה להיות מנהיגה.
אין צורך שהמנחה יהיה האדם החכם ביותר בקבוצה. החוכמה נמצאת בתוך הקבוצה.
זו אחריות. זה לעסוק בדיני נפשות.
אני באה מעולמות ההדרכה, זה מה שעשיתי כל חיי ואעשה עד יום מותי (אני מאמינה),
אני אוהבת את זה בכל ליבי.
את יסודות ההנחיה למדתי דרך המרכז הבינתחומי כבר שנים קודם דרך אמדוקס והנחיתי לא מעט בכל מיני תחומים.
אני זוכרת את הרגעים הראשונים שלי בוינגייט, שכל מה שליבי בקש בתוכי זה ש"לא תהיה תנועה", ש"לא תהיה מדיטציה", "שרק היום לא יהיה תרגיל בהקשבה"….
וככה כמעט כל עוד הלמודים נמשכים: מתנגדת, מתמסרת, בורחת 🐾, חוזרת, בוכה, צוחקת, רוקדת, מפסלת, מציירת, עושה מדיטציה, נעה ונדה בתוך תוכי, מעלה את התכנים שהיו רק שלי, מקבלת משובים מכל הצדדים, בועטת 🤦‍♀️, צורחת, מבינה, מפנימה כועסת ונשארת. נשארת.
אמנות ההישארות – זו האמנות של להישאר למרות ועם הקושי והטוב, בעיקר בקבוצה. הלמודים נמשכו שנתיים אינטנסיביים מאוד, ללא הפסקות בין הסמסטרים, בחופשות השתתפנו בריטריטים וסדנאות שעסקו במסעות לחיבור גוף – נפש, ימים על גבי ימים ארוכים של חיבור פנימה למי שאני, למי שהייתי, למי שאני היום ושאלוהים שישמור – לפער!! לפער בין שתי אילו!
ואמא'לה – איזה פער חוויתי! תהומות!
אחד הדברים שהסכמתי בליבי זה שאני מסכימה.
מסכימה ללמוד דברים חדשים, שהיו נראים לי לעיתים הזויים. הזויים במובן הזה שהיו רחוקים שנות אור (לכאורה) מהמציאות היומיומית שחייתי בה.
תחשבו על טייס בשמיים מכוון מטרה ופתאום מבקשים ממנו עצירה.
את העצירה הזו נפשי שלי בקשה.
אז שמתי ברקס!
על הכי חזק והחלטתי שאני פוסעת בדרך החדשה, למרות החשש.
בחרתי בעצמי בידיעה שאין דרך חזרה.
ככל שהתקדמתי בלמידה, הבנתי כמה אני לא מבינה.
במסלול הלמודים שבחרתי יש שילוב גישות מופלא של הנחייה מתחומי הפסיכולוגיה,
גוף-נפש-תודעה, ביטוי והבעה ביצירה. חזרתי לצייר, רק הפעם לא מודלים ולא התבוננתי על כד וציירתי אלא התבוננתי לתוכי וציירתי את מה שהמכחול העז להוציא.
חזרתי לנשום, לבטא את עצמי, חזרתי לגעת בחימר, בפיסול, דרך כתיבה אינטואיטיבית,
דרך בודהיזם, מדיטציות, היבטים בהתפתחות הקבוצה, מיינדפולנס, שמאניזם,
אומנות וריפוי, ביבליותרפיה, פסיכופתלוגיה, פוטו תרפיה, פסיכודרמה ועוד.
עברתי תהליך טרנספורמציה אישי כבסיס להגדרת המנחה שאני.
תשאלו אותי איזה מנחה אני? אמנית! בלי שום טיפה של יהירות.
אני אספנית. אני אספנית של רגעים, של מסעות, של חלקיקים, שלי, של אחרים.
אספנית של תהליכים (לא סתם למדתי יעוץ ופיתוח ארגוני).
ואני שולפת מה שמתאים בקבוצה, כל פעם מחדש, כמו מלקטת מתוך הקשבה,
באה מוכנה ועם זאת,
קשובה למה שמתרחש מתחת למילים, דרך הבעות הפנים,
המבטים, חוסר הנוחות ומה שלא נאמר.
גם בקבוצה הפרונטאלית וגם בקבוצות הזום.
מזמינה גם אותך לגלות את כוחה של הקבוצה!

נגישות